יחיאל נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 25.09.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה מיחידת תנועה שפלה על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע המבקש.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהמבקש נעצר על ידי השוטרים לבדיקה אקראית, הודה ששתתה אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, צלח באופן חלקי את בדיקת המאפיינים, הובל לבדיקת ינשוף, תוך הקפדה על דרישות הבדיקה ואכן נמצא שריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 345 מיקרוגרם.

ב"כ המבקש, הוסיפה וטענה טענות נוספות, כגון שלא נדף מפיו ריח אלכוהול ולא היה פגם בנהיגתו, אך המדובר בסוג טענות אשר מן הראוי שיתבררו לגופו של תיק היה וימצא הנאשם לראוי לכפור באשמתו לאחר הקראה.

לאור האמור, הנני סבור, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות, שנהג הרכב ביצעה לכאורה את העבירה המיוחסת לו, אשר הצדיקו את נקיטת האמצעים שנקט לעניין איסור השימוש ברכב.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

שקלתי היטב את טיעוניה של ב"כ המבקש, אין מחלוקת כי הרכב שייך למבקש, אשר לכאורה נהג בו בשכרות, והטענה כי המבקש הוא רק רשום "כבעל הרכב", אך הרכב למעשה שיך לאביו של המבקש, לעסק המשפחתי ונדרש לעבודת החברה, לא תועיל להשבת הרכב לאור נוסח החוק כאמור מעל. יתרה מכך, אם המבקש היה בוגר מספיק על מנת להיות בעל הרכב, יתכבד וישא באחריות לתוצאות מעשיו.

איני מקבל את הטענה כי אביו של המבקש הזהיר את המבקש שלא ישתה וינהג, ברור כי אביו של המבקש אינו בעל הרכב לעניין ההגנה בחוק ואציין גם כי התצהיר שהוגש בפני לנושא זה והצורך ברכב, לוקה בחסר ולמעשה לא ניתן לכנותו תצהיר, שכן שמצהיר הנו מר יעקבי אמנון (אבי המבקש), אך בתחתית המסמך מאשר עו"ד ממשרד ב"כ המבקש את חתימתו של אדם אחר בעל מספר תעודת זהות שונה, לגבי אמיתות הצהרת המצהיר. כך שאיני מקבל את הנטען בתצהיר הן מבחינה טכנית והן לגופו של עניין.

אציין, כי קבלת טענת המבקש להשבת הרכב לידי בני משפחתו, משמעותה – השבת הרכב לקרבתו של עובר העבירה עצמו, ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלול להיכשל בו. עוד אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים. ומדובר בעבירת השכרות שהנה עבירה חמורה ביותר.

כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים והשיקולים בתיק שבפני, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

לאור האמור הריני דוחה את הבקשה.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.