יוסף נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העורר, מר עמירה חמאני, נולד בשנת 1928 בטריפולי בלוב. הוא הגיש תביעה לקבלת תגמולים בגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957, נדחה ומכאן הערר שפנינו.

גרסת העורר

הצהרתו:

עם כניסת הגרמנים נגדעה פרנסת המשפחה ובית המשפחה נהרס בהפצצות. המשפחה עברה להתגורר ליד החומה, אך שם אוימו ע"י הגרמנים וחיו בסגר. העורר הוסיף כי הגרמנים ירו לעבר היהודים והוא כילד פחד מאד והסתתר. אחיו הגדול וגיסו נלקחו למחנות עבודה.

הוריו חששו מהעתיד לבוא וברחו לגריאן, אולם שם השתוללה מגפת טיפוס ואחרי שהות קצרה חזרו לטריפולי. בטריפולי חיו בפחד מפני הגרמנים שהתהלכו ברחובות עם כלבים, רכבו על אופנועים וירו לעבר היהודים ונכנסו לבתי היהודים לחפש נשים.

המשפחה ברחה שוב מטריפולי, הפעם לעמרוס שם התגוררה סבתו של העורר והם גרו בביתה מחופשים לערבים.

עיקרי עדותו בפני הוועדה:

בעדותו חזר על עיקרי גרסתו בהצהרה, למעט העובדה שאחיו נלקח לעבודת כפייה, וטען כי האח הצליח לברוח ורק גיסו נלקח למחנה עבודה. העורר הוסיף כי אימו פחדה מהגרמנים גם משום ששמעה שעומדים להשמיד את היהודים. העורר חזר ופרט את מסלול הבריחה.

העורר הכחיש כי הסיבה לעזיבת טריפולי היתה פחד מההפצצות ואמר: "פחדנו מהגרמנים שיבואו כל הזמן לחפש ומסוגלים לעשות כל מיני דברים לא טובים." (עמ' 1 ש' 24).

דיון

א. אנו מאמינים לעורר כי כילד פחד מהחיילים הגרמנים על מדיהם, כלביהם ויתר הסממנים החיצוניים שליוו את נוכחותם. כמו כן יש להניח כי החרדות של הוריו העצימו את תחושת הפחד של הילד, אולם כידוע הפחד הכללי מהגרמנים אינו מוכר כעילת נרדפות.

ב. העובדות הספציפיות עליהן מבסס העורר את עררו הן: יריות לעבר יהודים, חיפושים בבית - "כל הזמן היו באים ומחפשים את אחי ואחי התחבא" (עמ' 1 ש' 12) וחיי סתר, כביכול, בעמרוס.

ג. בין גרסת העורר בהצהרתו לבין עדותו סתירה מהותית בנוגע לאחיו הבכור וגם אם לא נדקדק עימו, לא ניתן ליישב בין הגרסאות הסותרות ולקבל אחת מהן. בהצהרה טען כי אחיו נלקח למחנה עבודה בסידי עזאז ואילו בעדותו סיפר כי האח ברח ובכך תירץ את החיפושים שנערכו, לטענתו, בבית והטילו פחד על בני המשפחה.

לגבי היריות, בעדותו סייג דבריו ואמר כי היריות שכוונו לעבר היהודים נורו באוויר. דברי העורר בנקודה זו אינם ספציפיים דיים ומכל מקום לא מדובר באירוע בו היו מעורבים ישירות העורר או מי מבני משפחתו. זאת ועוד, אין בפנינו עדות ממנה נוכל להסיק כי ירי לעבר יהודים אפיין התנהגותם של החיילים הגרמניים בלוב.

באשר לחיי הסתר, הטענה שבני המשפחה "התחפשו" לערבים מפחד הגרמנים, אינה מצביעה כי הסתתרו או התחבאו וחופש התנועה שלהם הוגבל.

ד. לאור האמור לעיל, העורר לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ואנו דוחים את הערר.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג – יו"ר