יוסף נ' אפשטיין ואח'

פסק דין

בפני בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ ומתן רשות ערעור.

מדובר בערעור על 2 החלטות שניתנו ע"י רשמות ההוצל"פ להתנות את ההכרזה על חייב מוגבל באמצעים בתשלום סכום ראשוני בסך 1500 ₪.

עמדתי היא כי בתיקים שכאלו אין טעם אמיתי לבקש תגובת זוכים פעם אחר פעם,להטריחם ולבסוף לקיים לאחר חודשים רבים דיון עם חקירות,סיכומים וכיו"ב. אמנם זוהי דרך המלך אבל מוצע ליעלה תוך שמירה על זכות המשיבים/הזוכים לבקש ביטול פסק דין זה והליכה במסלול הרגיל,ספק אם כך יקרה נוכח שיקולי עלות תועלת של כל המעורבים ונוכח האפשרות המעשית לשינוי פסק דין זה בדרך של חקירת יכולת בהוצל"פ. רק לעיתים נדירות מגיבים זוכים בתיק שמשמעותו הכספית לגביהם כאחד מן הנושים היא שקלים בודדים מדי חודש.

בתיק זה השארת העניין לשיקול דעת בית המשפט קיבלה ביטוי בכך שלמעט המשיבה 6 איש משאר המשיבים לא ראה לנכון להגיב לבקשה להארכת מועד להגשת הבר"ע למרות שזו הומצאה לכולם וכאשר משיבה מס' 6 הצהירה כי היא משאירה את העניין לשק"ד בית המשפט.

(ראה החלטת כב' הרשם הבכיר מר נ. זיתוני בתיק זה מיום 20.2.12).

פסק הדין ניתן ללא שמיעת טיעוני המשיבים על יסוד ההנחה שיש הסכמה או השארת העניין לשק"ד בית המשפט מצד המשיבים ומכל מקום באם יבקשו זאת ,יבוטל פסק הדין וישמעו טיעוניהם כבסיס למתן פסק דין אחר כאשר בית המשפט פתוח לשמוע כל טענה חדשה ולהכריע בהתאם.

כללי:

קשה מלאכתם של רשמי ההוצל"פ,מחד מוטל עליהם עומס אדיר ועליהם לעבוד מול חייבים שרבים מהם אינם ששים לשלם את חובם בעוד מטרת הההוצל"פ היא גבייה וביצוע,מנגד עליהם להכריע במקרים פרטניים של חייבים שמגישים בקשות בהן נפרשת מסכת עובדות ונסיבות ספציפית.

ברובם של המקרים ובוודאי בשלב ההכרזה, אין באפשרות רשם ההוצל"פ לקיים דיון מעמיק בנוכחות הצדדים ואין אפשרות אמיתית לבדוק את נכונות או דיוק כלל טענות החייב. אין להסתיר ובתוך עמי אני יושב,לא מעט חייבים מנצלים מצב זה לרעה.

יחד עם זאת,יש לנהוג ברגישות ובזהירות שכן הדין והמחוקק בחרו לאפשר לחייבים חיים וקיום סבירים ואין לדרוש מהם יותר ממה שהוכח שהם מסוגלים לשלם.

כאשר חייב מבקש להכריז עליו כמוגבל באמצעים אזי למעשה הוא טוען שאין ביכולתו לשלם את חובותיו בשיעורים סבירים וספק אם פרקטיקה של התניית ההכרזה ואיחוד התיקים בביצוע "הפקדה" שאיננה עומדת בגדר אפשרויותיו של החייב מתאימה לכל מקרה ומקרה ומשיגה את מטרתה.אמת יש מקרים בהם החייב שטען שהוא "חסר הכול" מארגן מיידית את כספי ההפקדה אך יש גם מקרים בהם באמת אין לחייב אפשרות לעשות כן ואם כך עולה,יש מקום להתערבות.

נקודת הזמן בה מוכרז החייב כמוגבל באמצעים היא נקודה של "מכאן והלאה" וגישה זו להשקפתי מאזנת בין האינטרסים של החייב והנושים. לאחר ההכרזה יש לצפות ולדרוש כניסה למסלול של תשלום קבוע ומאוזן שכל שינוי בו ככל שיתרחש,יהיה מושכל ומבוסס.

יש לתת לחייב (גם כזה שעובר להכרזה "חטא" באי תשלום) הזדמנות להיכנס למסלול של תשלום סדיר ועקבי בהתאם ליכולתו ולא לסכל את התהליך מתחילתו,כשלחייב אין מה "להפסיד",הזוכה בד"כ אינו "מרוויח".

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה דנן פירט המערער את מצבו האישי והרפואי ואת יכולתו הכלכלית המוגבלת.

מדובר במערער נשוי,בן 51 שנים לו שני קטינים ואשר מטופל במישור הנפשי. הוא ואשתו חיים מקצבת הבטחת הכנסה בסך 2319 ₪ כאשר מהכנסה זו יש לשלם שכ"ד בסך 1,100 ₪ ,חשבונות מים-חשמל-ארנונה-טלפון,החזר הלוואה שנטל בשל המצב הכלכלי,מזון ביגוד,תרופות וכיו"ב.

בנוסף יש לשלם כמובן את צו התשלומים החודשי בסך 300 ₪.

לפחות "על הנייר" עולות ההוצאות על ההכנסות ברם למערער ברור כי יהיה עליו לצמצם עוד יותר את הוצאותיו כדי שיעמוד בצו החודשי שנפסק .

דווקא משום שהמערער איננו טוען כנגד גובה הצו החודשי (שלא כמו המון החייבים המערערים האחרים) ניתן לראות בערעור זה כערעור אותנטי המופנה כלפי הוראה בה הוא לא יכול לעמוד ויהיה מה.