יונס נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי

החלטה

מונחת לפני תביעה לפירוק שיתוף אשר הגיש התובע בעניין נכס הידוע כגוש 16515 חלקה 2 ואשר הינו בעלים במשותף עם הנתבע, כאשר חלק התובע בנכס הוא 1/4 והיתרה של הנתבע.

התובע עתר לפירוק שיתוף וכן ביקש כי בית המשפט יקבע כי יש לו לתובע זכות דרך / זכות מעבר מחמת שימוש קדום/ זיקת הנאה לטובתו בנכס ועל כן, בעת פירוק השיתוף, אם יבוצע בעין, יש לרשום זיקת הנאה לטובתו של התובע.

הנתבע הגיש כתב הגנה במסגרתו טען, בין היתר, כי הסעד המבוקש בכתב התביעה אינו פירוק שיתוף כלשון כתב התביעה, אלא שמדובר בכסות לסעד הממשי שהוא מתן סעד הצהרתי לקיומה של זיקת הנאה לטובתו. לטענת הנתבע, סעד זה הינו בסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה נטול סמכות לדון בתובענה.

לאור טיב הטענה, טעונה היא הכרעה, במידת האפשר, קודם לדיון בתיק ועל כן, הוריתי לתובע להשיב לה.

אחר שקראתי את כתבי הטענות לרבות כתב התשובה ותגובת הנתבע לתשובת התובע ובהתאם להוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (סעיף 39(ג) וחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (סעיף 76) ולפסיקה (כך למשל ע"א (נצ) 1312/04 בלום נ' בן נעים (8.12.05), רשאי בית משפט השלום לדון בתביעות אשר הסעד העיקרי המבוקש בהן הוא פירוק שיתוף וכסמכות נגררת לצוות על רישום זיקת הנאה בין החלקות.

המבחן לצורך קביעת הסמכות העניינית, הוא מבחן הסעד. עם זאת, יש לבחון, אכן, כפי שטוענת הנתבעת, האם הסעד שצויין בכתב התביעה הוא אכן הסעד ה"אמיתי" המבוקש בהליך, או שמא, נכתב הוא לצורך הכנסת ההליך לגדרה של סמכותו העניינית של בית משפט זה.

חרף נסיבות הגשת התביעה כפי שטוענת הנתבעת, סבורה אני כי הסעד העיקרי בתביעה, ככל שהדבר עולה בשלב מוקדם זה של ההליך, הוא פירוק השיתוף ואילו זיקת ההנאה נלווית לו. הצדדים שותפים בחלקה והתובע עותר לפירוקה כסעד עיקרי ולרישום זיקת הנאה כסעד משני.

אשר על כן, ומבלי שהדבר יתפרש כקביעת מסמרות בכל הנוגע להמשכו של ההליך ולתוצאותיו, אני מוצאת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה בסעד העיקרי שהוא פירוק השיתוף ואם יידרש הדבר, כסמכות שבגררה, יידונו גם הטענות לזיקת הנאה.

הוצאות יינטלו בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ד, 11 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: