יולזרי ואח' נ' אמסלם ואח'

החלטה

1.בפני בקשה לביטול פסק-דין.

פסק-הדין ניתן, בהעדר בקשת רשות להתגונן, ביום 6.7.2006, על סמך אישור מסירה ותצהיר השליח, לפיהם נמסרו כתב התביעה וההזמנה לדין, עבור הנתבעים, לידי בתם, הגב' עליזה בוזגלו, בכתובת אוסקר 18/8 בת ים, אשר מצדה סרבה לאשר בחתימתה את קבלת המסמכים. התביעה היתה ליתרת דמי שכירות ופיצוי בגין נזקים בעקבות הסכם שכירות שבין המשיבים (כמשכירים) למבקשים (כשוכרים).

2.לטענת המבקשים, לא התגוררה בתם בכתובת האמורה מעולם, אם כי התגוררה בכתובת אוסקר 18/3 בת ים, אולם גם זאת רק עד שנת 2004, ומאז עברה 2 כתובות. הנתבעים גרו עמה. תצהירה צורף לתגובת המבקשים על תגובת המשיבים. לדבריה, כתובתה הרשומה נותרה אוסקר 18/3 בת ים עד היום. לא צורפה לכך אסמכתא, ולא צורפה כל אסמכתא למעברי הדירה הנטענים.

אין ספק, כי אסמכתאות כאמור מצויות בשליטת המבקשים, וכלל יסודי בדיני ראיות הוא, כי חזקה על ראיה, שהיתה בשליטת צד אולם זה נמנע מלהציגה, כי היתה פועלת לחובתו.

מכאן יש להסיק, כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח, כי המסירה לא היתה כדין, וכי בהתאם נפל פגם במתן פסק-הדין.

3.עניין לנו, איפוא, בשאלת ביטול פסק-הדין שלא מחמת פגם, והכלל הוא שנשקלים שני אלה: מהן הסיבות למחדל שהביא לאי-הגשת כתב ההגנה או בקשת הרשות להתגונן, ומהן טענות ההגנה לגופן; והטעם השני הוא העיקרי (ר' א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 282-283).

4.הטעם למחדל, ככל שניתן להתחקות אחריו, הוא ככל הנראה, אי ידיעתם בפועל של המבקשים אודות פסק-הדין. יוער, כי פסק-הדין, שניתן בשנת 2006, הוגש ככל הנראה לביצוע רק בשנת 2009.

עוד מן הראוי להעיר, כי לשיטת המשיבים, הוגשה הבקשה באיחור, ובלא בקשה להארכת מועד. בעניין זה, לא מצאתי ראיה במסמכים שצרפו המשיבים לתגובתם, כי המבקשים ידעו בפועל על פסק-הדין במועד מוקדם לחודש אוגוסט 2009, ועל כן איני רואה את בקשתם כאילו הוגשה באיחור. לא ניתן, עם זאת, להתעלם מכך שככל הנראה כבר בחודש אפריל 2009 ידעו המבקשים אודות הליכים כלשהם המתנהלים בעניין הסכם השכירות וחובות על פיו, ולא מן הנמנע כי אף ידעו על פסק-הדין, או כי היה מקום מצדם לברר בעניין (שכן ההליכים הנוספים כוונו כלפי ערב להתחייבויותיהם על פי ההסכם).

5.לעניין טענות ההגנה לגוף העניין, שתקו המבקשים בתצהיריהם, ולא פרטו. מנספחי התצהירים למדתי, כי ככל הנראה טוענים המבקשים כי לא נותר חוב בגין דמי שכירות ולא נגרמו נזקים כלשהם. אלא, שטענה זו, כאמור, לא הופיעה בתצהיר, ואף בנספחים הופיעה באופן לאקוני ובלתי מפורט, בלא להציע כל אסמכתא לביצוע תשלומים כאמור.

בשולי הדברים לא למותר להזכיר, כי בתוך טענות המבקשים מובלע סיפור נוסף, לפיו שיק שמסרה בתם, ככל הנראה ע"ח דמי שכירות, חולל, הוגש לביצוע, ורק אז שולם. גם סיפור זה מחליש מאד את הסברה, כי למבקשים טענות הגנה, שכן עולה ממנו כי הסכם השכירות הופר על ידם, והדעת נותנת, שמקום בו היתה הפרה אחת, יתכן מאד שהיו יותר.

לשון אחר – אין בפני הצגה ברורה של טענות ההגנה, שעל יסודן ניתן לבחון האם יש טעם בביטול פסק-הדין, שכן ברור שאין כל היגיון בביטול פסק-דין רק על מנת לתיתו בשנית, בהעדר הגנה.

6.כאמור לעיל, טענות ההגנה, וההצדקה המהותית לפתיחת העניין מחדש, הן השיקול המרכזי היכול להניע את בית המשפט לבטל פסק-דין שניתן כדין. טענות הגנה שכאלה אין בפני, ולפיכך, אפילו באמת לא ידעו המבקשים אודות פסק-הדין (וכאמור לעיל, עניין זה אינו חד-משמעי), לא השכילו המבקשים להעמיד תשתית ראויה, שעל בסיסה ניתן להורות על ביטול פסק-הדין.

7.הבקשה נדחית, איפוא.

בשים לב להשתהות המשיבים בנקיטת הליכים על פי פסק-הדין, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, כ"ה טבת תש"ע, 11 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: