יהודה נ' חברת החשמל לישראל בעמ

החלטה

1.המשיבה, חברת החשמל, הגישה נגד המבקש בלשכת ההוצל"פ באילת "תובענה על סכום קצוב" לפי סעיף 181 א 1 לחוק ההוצל"פ לתשלום קרן חוב של כ- 15,000 ₪ בגין צריכת חשמל בנכס בתל אביב – עבור התקופה 11/08-10/09.

המבקש הגיש התנגדות שנתמכה בתצהיר. באותו התצהיר אישר המבקש כי אכן שכר את הנכס בתקופה הנדונה, השתמש בו כמסעדה, צרך בפועל את החשמל וכי עפ"י הסכם השכירות (שצורף לתצהיר) הוא זה החייב לשאת בהוצאות החשמל משך תקופת השכירות.

ברם, הוא טען בתצהיר כי בהסכמה בע"פ עם בעלי הנכס המושכר הוסכם ביניהם שבעל הנכס יישא בהוצאות החשמל ואילו הוא, השוכר, יוסיף סכומים אלה לדמי השכירות.

ראש ההוצל"פ העביר התובענה וההתנגדות לבימ"ש השלום באילת אשר נעתר לבקשת התובעת (חברת החשמל) להסתפק בסיכומים בכתב תוך ויתורה על חקירה נגדית של הנתבע (המבקש).

לאחר קבלת הסיכומים של הצדדים החליט בימ"ש השלום באילת (כב' השופט ל. ברינגר) לדחות ההתנגדות ולהורות על המשך הליכי ההוצל"פ.

2.בפני בקשת המבקש (החייב) לרשות לערער על אותה החלטה.

לטענת המבקש טעה בימ"ש השלום משנעתר לבקשת המשיבה לפנות ישירות לסיכומים בכתב – מבלי לקיים דיון בבקשה.

עוד טוען המבקש כי עפ"י ס"ק 18 (ג) ל"אמות המידה" שפורסמו מכוח חוק משק החשמל – החיוב בצריכת חשמל יהיה על "הצרכן הרשום" שהינו בעל הנכס (שהושכר למבקש).

המבקש אמנם אישר בתצהירו כי שכר את הנכס, כי השתמש בו בתקופה הרלבנטית וכי הוא זה שצרך את החשמל – אולם, כך עפ"י הטענה, סעיף 18 (ג) ל"אמות המידה" הנ"ל – שולל את מסגרת "התובענה לסכום קצוב" בה פתחה נגדו המשיבה בהוצל"פ.

עוד טוען המבקש כי אכן עפ"י הסכם השכירות הוא הנושא בהוצאות החשמל וכי הוא זה שצרך את החשמל בפועל – אולם כנטען בתצהירו הוסכם בע"פ בינו לבין בעל הנכס כי האחרון ישלם לחברת החשמל שעה שהוא (השוכר – המבקש) ישלם לו את ההוצאה ישירות.

3.לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובכתבי ביה"ד בתיק קמא, החלטתי לדחות הבקשה גם בלי לבקש תגובת המשיבה.

התובענה דנן הינה לסכום קצוב מכוח חוק משק החשמל התשנ"ו – 1996 ("חוק החשמל") ועל כן ראויה היא להתברר במסגרת תובענה לסכום קצוב עפ"י סעיף 181 א 1 לחוק ההוצל"פ.

עפ"י סע' 1 לחוק החשמל – "הצרכן" הנושא בחיוב צריכת החשמל הינו "מי שצרך חשמל שסופק על ידי ספק השירות...".

המבקש מאשר במפורש כי הוא זה ששכר את הנכס והשתמש בו, והוא זה שצרך את החשמל נשוא החיוב.

על פני הדברים – הוראות "אמות המידה" הנ"ל לפיהן "הצרכן הרשום" הוא הנושא בחיוב – מתייחסות לסיטואציה בה זהותו של צורך החשמל בפועל – אינה ברורה או ידועה.

בענייננו אין ספק, והמבקש אינו חולק, כי הוא זה ששכר את הנכס, עשה שימוש בו וצרך את החשמל.

טענתו הנוספת של המבקש כי על אף האמור בהסכם השכירות, המשכיר סיכם עמו בע"פ כי הוא ישלם החשמל והמבקש ישיב לו את הסכומים – אין לה ולא כלום עם עילת החיוב המוכחת שקמה למשיבה נגד המבקש.

4.משכך הם פני הדברים לא היה צורך בקיום דיון נוסף מעבר לבחינת כתבי הטענות והסקת המסקנה המתבקשת בדבר דחיית ההתנגדות (ור' לעניין זה האמור בסיפא לתקנה 205 (ג) לתסד"א בדבר סמכות ביהמ"ש "...לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד").

5.אשר על כן – אני דוחה את הבקשה.