טענות 'מסוכנות' שראיותיהן רעועות ושכנוּתן מוטלת בספק והאשמת שווא נפסדת בדבר קשר פסול עם בית הדין

בקשת רשות הערעור ועיכוב הביצוע והחששות העולות מהתנהלות המבקשת

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי אשקלון שניתנה במסגרת תיק סעד דחוף ושבגדרה הורה להרחיב את הסדרי השהות של הקטינים עם האב ממפגש של פעם באמצע השבוע בנוכחות אדם נוסף, ללינה בשבתות בנוכחות אדם נוסף.

לבקשה זו קדמה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האמורה, בקשה שלה נעתרתי בהחלטתי מי' בתמוז התש"ף (2.7.2020). בשולי ההחלטה הבהרתי כי עיכוב הביצוע מותנה בפתיחת תיק עיקרי וכי על המבקשת לפתוח תיק עיקרי בתוך ארבעה־עשר יום ואם לא תעשה כן ישקול בית הדין את החלטתו בעניין עיכוב הביצוע.

התיק העיקרי אומנם נפתח במועד, בהגשת בקשת הערעור האמורה בכ"ד בתמוז (16.7), אולם אמירה זו היא האמירה החיובית היחידה שנוכל לומר על ההתנהלות בעניינו, התנהלות שמעלה חשש כי המבקשת מבקשת לסכל או למצער לעכב את החלטת בית הדין קמא לאו דווקא מתוך דאגה כנה לטובת הילדים אלא מתוך שיקולים אחרים.

ואפרש את דבריי:

דרך המלך היא כי בקשת עיכוב ביצוע מוגשת עם הגשת הערעור או בקשת רשות הערעור שעל שולחנן היא אמורה להיסמך. אכן במקרים חריגים אפשר להיעתר לבקשה כזו תוך מתן פרק זמן מוגדר להשלמת והגשת כתב הערעור. זאת בעיקר מן הטעם שבקשת עיכוב הביצוע עשויה להיות דחופה ואילו הכנת כתב ערעור ראוי, שמטבע הדברים יכלול גם אסמכתאות לנטען בו, עשויה לארוך זמן מה.

כך נהגתי במקרה זה כשעיכבתי את ביצוע החלטת בית הדין קמא מתוך החשש שמא אכן טעה בית דין קמא ושמא אכן יינזקו ילדי הצדדים. אף שדרך כלל אין לעכב ביצוען של החלטות אך ורק בשל הערעור עליהן, וקל וחומר טרם שיוגש כזה, החובה לוודא את ביטחונם ושלומם של קטינים מכריעה את הכף במקרים ממין זה.

מכל מקום פשיטא כי מצופה מאם שדאגתה לילדיה כנה כי תשלים ותגיש את ערעורה בהקדם, אלא שאם תתעכב מחמת הצורך להשלים את הכנת כתב הערעור ואת נספחיו – הראיות הלכאוריות לאמור בו במישור העובדתי או הסימוכין לנטען בו במישור ההלכתי והמשפטי – נוכל לקבל עיכוב זה בהבנה ושלא לראותו כמטיל צל על כנותה, ובשל אפשרות זו קצבתי כאמור את פרק הזמן של ארבעה־עשר הימים, פרק זמן שניתן מתוך השיקול האמור אף שעל דרך כלל תקנות הדיון מתירות הגשת בקשה לרשות ערעור רק במשך עשרה ימים ממתן החלטת בית הדין קמא שבעניינה מוגשת הבקשה.

בפועל הוגשה בקשת רשות הערעור "ברגע האחרון" ביומה האחרון של התקופה שקצבתי, אך אף על פי כן אין היא כוללת כמעט דבר שלא נכלל בבקשת עיכוב הביצוע, ושמא אף המילה "כמעט" מיותרת, דומה כי ההבדל היחיד בין בקשה זו – לרבות נספחיה וראיותיה שעליהם נעמוד להלן – לקודמתה הוא המרת המונח "עיכוב ביצוע" ונגזרותיו במונח "ערעור" ונגזרותיו. וכאן הבן שואל: מדוע אפוא לא הוגשה בקשה זו עצמה מלכתחילה או למצער מייד לאחר שהורינו על הצורך בתיק עיקרי? לשם מה – מלבד "משיכת זמן" שבו תצומצם שהות האב עם ילדיו – המתינה האם הדואגת לרגע האחרון?

נסיבות אלה מטילות צל על כנות טענות האם מלכתחילה ועל אחת כמה וכמה שמקשות הן על המשך עיכוב ביצועה של החלטת בית הדין קמא שבה נקבע כי לא הובאו כל ראיות לטענות האם נגד האב. גם על עצם מתן רשות הערעור מקשות נסיבות אלה, ויותר מהן מקשה עליה האמור להלן:

התנאים להגשת ערעור

תקנה קלה לתקנות הדיון מורה:

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה.

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

תקנה קלו קובעת:

אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית הדין הפוסק.