טנוס נ' מדינת ישראל

החלטה

1. בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

2. הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 24/9/13, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש, למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה ברכב על ידי נהג שאינו מורשה לנהיגה ברכב זה.

3. ב"כ המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אשר על כן לא אתייחס עוד לנקודה זו. ואולם אציין כי את הטענה שהרכב לא היה עמוס ולפיכך אולי מותר לנהוג בו יש להעלות במסגרת הדיון בתיק העיקרי, אם וכאשר יבחר המבקש לכפור באשמתו.

4. עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

לעניין זה אציין כי פ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ נ' מ"י, שם נקבע:

"המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה".

וכן ב"ש 919/08 (תע-ים) הוט טלקום נ' מ"י, שם נקבע:

"כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות, יכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה ב"עונש קולקטיבי". עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל קשר לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בחור לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו".

5. אין ספק שמאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב.

6. שקלתי היטב את טיעוניו של ב"כ המבקש. שטען כי הנהג לקח את הרכב מבלי רשות ומבלי ידיעתו של המבקש שהינו בעל העסק.

איני מקבל טענה זו, אציין כי כאשר התייצב בעל הרכב לשימוע בפני הקצין הפוסל לא טען כי העובד לקח את הרכב ללא רשותו אלא מיקד טענותיו בכך שהעובד לא ידע כי אסור לו לנהוג ברכב הזה, אציין כי גם הנהג לא טען זאת בפני השוטר שעצר אותו.

חשוב לציין כי אין מדובר בשימוע שנערך בסמיכות למקום העבירה אלא שימוע שנערך למחרת היום. ואם סבור בעל רכב כי רכב נלקח ללא ידיעתו ובהסכמתו הרי היה אמור לציין זאת בפני הקצין הפוסל, אך הוא לא אמר זאת ולכן אינני מקבל טענה זו שנשמעה לראשונה בפני.

7. יתרה מזו, לא הוצג בפני כל מסמך בנושא אשר בו הוזהר העובד שלא לנהוג ברכב מסוים או הוגבל לרכב אחר. וברור שלא ניתן לומר כי בעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

8. אין ספק שהרף של "כל שביכולתו" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת העורר.