טיירו נעים נ' שלמה סעד ואח'

החלטה

בפני בקשה של התובע, להוסיף ראייה לראיותיו וזאת לאחר שהראיות כולן הוגשו ואף נשמעו בפני בית המשפט. הראיה אותה מבקש התובע להגיש, היא ראיה לכך שהקנס שבגינו הוגשה תביעה זו, הוא שילם.

טענות הצדדים

לטענת התובע, עקב חילופי עורכי דין במשרד ועקב כך שלא הבין כי הנתבעים חולקים על עצם תשלום הקנס על ידי התובע, לא צורפה ראיה זו לראיות שהגישו התובעים. לטענתו, בקדם המשפט שהתקיים טענו הנתבעים מדוע כתב התביעה לא מגלה עילה כלפיהם, אולם לא העלו את אי תשלום הקנס בפועל כאחד הטעמים לכך.

התובע אינו חולק על כך שבכתב ההגנה, ציינו הנתבעים כי גם עניין זה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אולם סבור כי במקרה זה יש לאפשר לו להביא ראיה לביצוע התשלום גם כעת.

התובע מפנה בהקשר זה לפסיקה אשר קבעה את המבחנים להגשת ראיות באיחור ואשר לטענתו הוא עומד בכולם ועל כן יש לאפשר לו צירוף הראיה.

הנתבעים לעומתו, טוענים כי למעשה מדובר כאן לא רק בצירוף ראיה אלא בהרחבת חזית של ממש, באשר בכתב התביעה כלל לא נטען כי הקנס שולם וממילא כדי לטעון טענה זו נדרש היה תיקון של כתב התביעה ולכך אין מקום בשלב זה של ההליך. הנתבעים טוענים עוד, כי לא היה מקום לצירוף הראיה עצמה לבקשה.

דיון והכרעה

אתחיל ואומר כי בכוונתי להתיר צירוף הראיה. כתב התביעה הוגש על בסיס ההנחה שהקנס שולם ועל כן, גם אם טעה התובע כשלא צירף את הראיה הבסיסית ביותר בהליך לראיותיו, אין מקום למנוע ממנו לצרף את הראיה כעת ואנמק.

ראשית, יש לזכור, כי ב"כ הנתבעים, העלה טענתו בבעניין זה בתחילת הדיון, טרם החלה חקירת המצהירים מטעם התובע ובוודאי בטרם הכריז התובע כי אלו עדיו ועל כן, תיאורטית, ניתן היה בשלב הזה לעצור את הדיון ולאפשר לתובע לצרף לראיותיו את האישור בדבר תשלום הקנס.

כלומר, אין כאן מצב שלאחר שהכריז התובע כי אלו עדיו ולאחר שהכריזו הנתבעים כי אלו עדיהם, נזכר התובע בראיה נוספת ששכח להגיש.

שנית, מר עופר טיירו, בסעיף 27.1 לתצהירו, הצהיר כי הנזק שנגרם לטענת התובע, הוא קודם כל תשלום הקנס בסך 160,000 ₪. כלומר ראיה זו, כהצהרה של המצהיר כבר קיימת בפני בית המשפט, גם אם ללא גיבוי במסמך ועל כן כל שמבוקש כעת הוא לצרף את האסמכתא לטענה זו שכבר נטענה על ידי המצהיר מטעם התובע.

מסיבה זו, אין גם שחר לטענת הנתבעים כי מדובר כאן בהרחבת חזית שהייתה דורשת תיקון כתב התביעה.

תקנה 71 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), קובעת בסעיף קטן (א): "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן."

אכן, סעיף 75 לתקנות קובע כי: "בעל דין ירשום בכתב טענותיו, או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך ויצרפם לכתב הטענות." ועל כן, ראוי היה כי התובע יצרף כבר לכתב התביעה את האסמכתא לתשלום הקנס, אולם אין לקבל את טענת הנתבעים, כי מדובר כאן בהרחבת חזית, שכן החזית בעניין זה, אשר הוא לב ליבו של ההליך, כבר פתוחה.

בע"א 189/66 ששון נ. "קדמה" בע"מ פד כ(3) 477 בע' 479 נקבע:

"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר...".

בהפ (מרכז) 3814-04-08 שני נ. כץ נקבעו ארבעה מבחנים להתרת הגשת ראיה שלא הובאה במועד הנדרש על פי סדר הדין הרגיל, כפי שפורט בבקשת התובע לצירוף הראיה. ראה בהקשר זה גם בש"א (י-ם) 7984/09 רוזן ואח' נ. חברת ארזי הבירה בע"מ (להלן: "עניין רוזן") המוזכר באותו עניין שם נקבע:

"ברם, ועל אף שאין לזלזל חלילה בחשיבותם של העקרונות האחרונים, עדיין, לטעמי, ..... החתירה לאמת היא היא מטרתו של ההליך השיפוטי, ועל כן יש להעדיף עקרון ראשון זה.

אם תיטול את האמת, או אם ייגרע מכוחו של בית המשפט לבררה, תוצאות פסק הדין לא תהיינה נכונות.