טיאמה אברהה נ' משרד הפנים

פסק דין

1.עתירה זו תוקפת את החלטת המשיב, אשר קבע כי העותרת איננה אריתראית, כטענתה, אלא אתיופית.

2.אקדים ואומר, כי קביעת המשיב לפיה העותרת היא אתיופית – אין לה על מה שתסמוך. העותרת לא נשאלה, בכל הראיונות שנערכו לה, דבר על אתיופיה ולכן קביעת המשיב שמירב זיקותיה של העותרת הן לאתיופיה, משוללת כל בסיס עובדתי.

לכן, אני מקבל את העתירה באופן חלקי באשר לרכיב בהחלטה אשר קבע שהעותרת היא אתיופית.

כתוצאה מכך, אני מבטל את קביעת המשיב לפיה העותרת היא אתיופית.

3.העותרת טענה שהיא אריתראית מהכפר ארומו.

העותרת בעלת השכלה דלה ולמדה 3 שנים בבית הספר היסודי שבכפר סמוך.

העותרת נשאלה שאלות רבות באשר לסנעפה, שהיא העיר הגדולה במחוז בו מצוי הכפר ארומו. בחלק מן התשובות טעתה העותרת, אך ציינה כי ביקרה בסנעפה פעם או פעמיים, כך שלא ניתן לצפות ממנה שתדע להשיב נכונה לגבי סנעפה.

באשר לכפר ארומו, טעתה העותרת בתשובותיה באשר למיקום סנעפה ביחס לארומו. כמו כן טענה שמרחק ההליכה מהכפר לגבול האתיופי הוא רבע שעה הליכה, אך בפועל הלכה במשך שעתיים, וזאת כאשר המרחק בין הכפר לגבול האתיופי הוא 22 ק"מ.

לכן, שתי התשובות שנתנה העותרת אינן הגיוניות.

העותרת לא ידעה לתאר את בית הספר בו לטענתה למדה, לא ידעה את שם ראש הכפר, את שם מנהל בית הספר, את שם העוזרת של ראש הכפר, את שם האחראי על טחנות הקמח בכפר, את שמו של האלכוהוליסט המוכר לכל אנשי הכפר, כמו כן היא לא ידעה את שם הכנסייה המפורסמת בארומו.

בנוסף, העותרת לא ידעה פרטים רבים באשר לאריתראה: לא ידעה שבני הקבוצה האתנית רושיידה אינם חיים ליד גבול מצריים, כפי שטענה, וזאת בשל העובדה הפשוטה שאריתראה אינה גובלת במצריים; לא ידעה היכן מתגוררים בני הקבוצות האתניות השונות באריתראה; לא ידעה שיש שטר של 50 נקפה ושקיים מטבע בן 100 נקפה ועוד.

4.עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת.

יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.

על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.

על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.

ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים.

כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים.