טטיאנה נ' הוכבויים

פסק דין

1.התובעת עבדה כעובדת במשק ביתה של הנתבעת, במשך למעלה משנה, מתחילת שנת 2012, בשכר שעתי של 50 ₪.

עבודתה של התובעת הופסקה לאחר שהתובעת ביקשה מהנתבעת שתשלם את זכויותיה (על פי מכתב שקיבלה מההסתדרות), בתגובה הנתבעת ביקשה שהתובעת תמציא אישור ממס הכנסה ומשהתובעת סירבה – עבודתה הופסקה.

2.לאחר הפסקת העבודה, התובעת הגישה תביעה זו לבית הדין, לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה ודמי גמולים לפנסיה.

3.לדיון התייצבו התובעת ונציגת האיגוד המקצועי, גב' עמר וכן הנתבעת ובעלה שטען בשמה.

4.הנתבעת טענה שסוכם שהתובעת תספק שירותי נקיון ובגינם ינתן שכר כולל לתובעת. לא הובאה כל ראיה שתתמוך בכך שהתובעת סיפקה שירותי נקיון כ"עצמאית" ולא כעובדת. לא נטען כי התובעת הביאה עמה את חומרי הניקוי או את ציוד הניקיון ואף לא נטען כי התובעת היתה רשאית להעמיד מטעמה עובדים אחרים שיבצעו את הנקיון בביתה של הנתבעת. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי הנתבעת שילמה לתובעת החזר הוצאות נסיעה וכן דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי, יש לראות בתובעת כ"עובדת" של הנתבעת.

5.הנתבעת הוסיפה וטענה שסוכם שכר כולל ולכן התובעת אינה זכאית לסכומים הנתבעים.

לטענה זו יש להשיב כי על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, אין לכלול בשכר את דמי החופשה. בנוסף, על פי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, אין לשלם לעובד שכר הכולל את פיצויי הפיטורים, אלא באישור של שר העבודה (כיום, שר הכלכלה) ואישור כאמור לא הוצג. אשר לפנסיה, מאחר שצו ההרחבה משנת 2008 קובע תשלומים על חשבון המעביד ותשלומים על חשבון העובד, אם הצדדים לחוזה העבודה הסכימו אחרת, יש להציג ראיה להסכמה מעין זו שתעיד כי הסכמת העובד לשכר כולל היתה מפורשת וחד משמעית. הוא הדין לגבי הטענה כי הוסכם שהשכר יכלול את דמי ההבראה (השוו: דב"ע 98/ 3-63 בובליל – א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91, 95 (1998)). נוכח המחלוקת בין הצדדים ובהיעדר ראיה לסתור, טענה זו של הנתבעת לא הוכחה.

6.הנתבעת המשיכה וטענה כי כיום היא משלמת 48 ₪ לשעה לחברת נקיון ועובדה זו תומכת בדחיית התביעה. לטענה זו יש להשיב כי גובה השכר הוא נתון למו"מ בין הצדדים לחוזה העבודה. העובדה שחברת הנקיון בוחרת לשלם לעובדיה שכר נמוך משמעותית מזה שהנתבעת שילמה לתובעת, אינה מעידה בהכרח על כך שאין בסיס לטענות התובעת. מה עוד ששונות בשכר העבודה שמשולם על ידי מעבידים שונים, אינה יכולה לשמש נימוק לאי תשלום זכויות סוציאליות על פי משפט העבודה הקוגנטי.

7.הנתבעת אף טענה כי אין מקום לחייבה בתשלום זכויות לתובעת, שלא שילמה מס כחוק. ראשית אציין כי העובדה שהתובעת לא הציגה טופס 101 חתום אינה מביאה בהכרח למסקנה כי לא שילמה מס כחוק. מכל מקום, שאלת חובתו של העובד לשלם מס כחוק אינה מעלה ומורידה בהקשר של הזכאות לזכויות על פי משפט העבודה האישי ועל פי חקיקת משפט העבודה.

8.ביחס לטענות הנתבעת לגבי תקופת העבודה, אציין כי למעט טענות כלליות, אין ראיה שתסתור את טענות התובעת לגבי פרק הזמן בו עבדה אצל הנתבעת. משום כך טענת התובעת כי לאחר שהשלימה שנת עבודה אחת פוטרה מהנתבעת, מתקבלת.

9.עוד יש להבהיר, כי משאין חולק כי הנתבעת הודיעה לתובעת שאינה מוכנה להמשיך ולהעסיקה, אם היא דורשת את הזכויות הסוציאליות, הרי שהלכה למעשה מדובר בפיטורים ומשום כך התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

10.טענה אחרונה שנטענה ביחס לפנסיה, היא כי התובעת אינה זכאית לדמי הגמולים (חלק המעביד), אלא היא זכאית לפנסיה רק בהגיעה לגיל פרישה. מאחר שאין חולק שהנתבעת לא ביטחה את התובעת בקרן פנסיה או בהסדר פנסיוני כלשהו, על פי הדין התובעת זכאית לחלק המעביד בדמי הגמולים (בשיעור שנקבע בצו ההרחבה בנושא, משנת 2008; ע"ע (ארצי) 30001/98 שוסטר – רמי חרושת מרצפות בע"מ, 6.11.00). תוצאה אחרת תביא לכך שמעביד שלא פעל על פי הוראות הצו, יצא נשכר ממחדלו ומהפרת הדין על ידו.

11.לסיכום, דין התביעה להתקבל.

להלן הסכומים להם התובעת זכאית:

א.פיצויי פיטורים – מאחר שהתובעת עבדה אחת לשבועיים, 5.5 שעות בממוצע עבדה 12 שעות בחודש (לפי חישוב של 46 שבועות עבודה בשנה). בשכר שעתי של 50 ₪, משכורתה החודשית הממוצעת היא כ – 600 ₪. התובעת עבדה שנה אחת ומשום כך היא זכאית לפיצויי הפיטורים בסך 595 ₪ כפי שנתבע.

ב.חופשה שנתית – התובעת זכאית ל – 14 ימי חופשה קלנדריים (סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951), ולפי משכורת ממוצעת של 600 ₪ בחודש, תביעתה ברכיב זה, לפדיון חופשה של 275 ₪ מתקבלת.

ג.הבראה – התובעת זכאית לפדיון 5 ימי הבראה, בשיעור של 371 ₪ (י"פ 6463 התשע"ב 6014), על פי היקף משרתה (5.5/43 לחלק – 2). על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת והתובעת זכאית לפדיון הבראה בסך 118 ₪.

ד.חלק המעביד בפנסיה – על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2008 (י"פ 5772 התשס"ח 1736) היה על הנתבעת לשלם 4.16% משכרה של התובעת. בהתאם לנתוני השכר והיקף העבודה בפועל, התביעה ברכיב זה מתקבלת והתובעת זכאית לחלק המעביד בפנסיה בסך 297 ₪.

12.סוף דבר – התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: