טורים נ' איגוד ערים לכבאות אזור בית שמש ואח'

החלטה

1.לפניי בקשה דחופה לעיקול לאחר מתן פסק דין נגד המשיב 1 כסעד זמני בערעור שהוגש כנגד החלטות הרשם (כב' השופט ר' שמיע) מיום 1.5.14 ו-4.5.14 (להלן: "ההחלטות") במסגרת ת"א 11459-12-13 (להלן: "התיק האזרחי"). בהחלטה הראשונה נקבע, כי משניתן פסק דין בעניינו של הנתבע 1 (הכוונה למשיב 1), יש לפנות להוצאה לפועל בעניין זה. בהחלטה השנייה נקבע כי משהתברר שהמשיב 1 הינו חלק מהמדינה, לא ניתן לעקל את נכסי המדינה לשם ביצוע פסק דין שניתן נגדה.

2.הבקשה הוגשה בהסתמך על תקנה 363(ב) לתקסד"א והסתמכה על קביעת בית משפט זה בע"ר 59293-01-14 מיום 29.4.14 ע"י כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, לפיה פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם בהעדר הגנה בתיק האזרחי כלפי המשיב 1 יעמוד בעינו בהסתמך על הודעת המדינה בגדרי אותו הליך, כי היא אינה מייצגת את המשיב 1 לאחר שחדל להתקיים.

3. בדיון שהתקיים לפניי במעמד צד אחד ביום 4.5.14, ניתן על ידי עיקול זמני עד להחלטה אחרת, לאור אי הבהירות בשאלה של מצב הנכסים אשר על פי רישומים שהציג המבקש עודם רישומים על שם המשיב 1. באותו עניין הוריתי על קבלת תגובה דחופה של המדינה ולאחר מכן נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 18.5.14.

4.לאחר שמיעת טענות הצדדים בע"פ וטיעוניהם בכתב, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. אציין, כי לאחר שמיעת טענות המדינה נפרסה לעיניי תמונה עובדתית ומשפטית שונה מזו שהציג המבקש במקור. להבנת העניין, יש לפנות תחילה להוראת סעיף 120 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, תשע"ב-2012 (להלן: "חוק הרשות"). הוראה זו קובעת כי ביום כינון הרשות יבוטלו איגודי הערים ויחדלו להיות אישיות משפטית. הרקע לחוק פורט בהצעת החוק ה"ח 672 מיום 19.3.12 בעמ' 600. שם צויין, כי בעקבות השרפה שארעה בכרמל בחודש דצמבר 2010, החליטה הממשלה להקים מערך כבאות ארצי ולהעביר את שטח הפעולה של נציגות הכבאות וההצלה ממשרד הפנים למשרד לביטחון הפנים. עובר לחקיקת החוק, פעלו שירותי הכבאות וההצלה כשירותים מוניציפליים במסגרת איגודי ערים, כדוגמת המשיב 1 ויחידות כבאות עירוניות, ולא במסגרת ארצית. חוק הרשות הניח תשתית חוקית להפעלת רשות ארצית של כבאות והצלה והורה, בין היתר, במסגרת זו על ביטול איגודי הערים והעברת נכסיהם, זכויותיהם וחובותיהם למדינה.

5.החוק נכנס לתוקפו, על פי הוראת סעיף 129(א), ביום פרסומו ברשומות - 8.8.12 ויום כינונה של הרשות נקבע להיות 6 חודשים מיום תחילת החוק, דהיינו ביום 8.2.13. המבקש התקשר עם המשיב 1 בהסכם למתן שירותי גביית חובות ביום 24.12.12 (להלן: "ההסכם") בהסכם שצורף כנספח א' לתביעת המבקש בתיק האזרחי שלא צורפה לבקשה שבפניי, צויין בסעיף 12 "ידוע לנו כי ביום 8.2.13 יועבר האיגוד לרשות הלאומית לכבאות וכל החלטה החל מתאריך זה תינתן על ידי הרשות הלאומית". תביעת המבקש נסמכת בין היתר על הטענה שלמרות הבטחות שניתנו לו, לא הוארך תוקף ייפוי הכח שניתן לו על ידי המשיב 1, כגובה מס מטעם הרשות המוסמכת, לפי הוראות חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959, על ידי המשיבים 2-4, לאחר המועד שבו חדל המשיב 1 לפעול. בתביעתו, בסעיף 16, מצטט המבקש את הוראת סעיף 101 לחוק הרשות לפיה עברו כל הזכויות כמו גם החובות, של איגודי הערים אל המשיבה 2 (הרשות הארצית לכבאות והצלה). בנוסף, נאמר על ידו בסעיף 17 "לאחר מעבר איגוד ערים (נתבעת 2) לקניין הנתבעת 2...". דהיינו, המבקש היה ער לחלוטין הן להפסקת פעולתו של המשיב 1 והן להפיכתו לקניין המשיבה 2, שהיא זרוע מזרועות המדינה. המבקש בתביעתו טען, כי פנה פעמים רבות אל המשיבים בבקשה לקבל הארכת מינוי מטעם היועץ המשפטי לממשלה של ייפוי הכוח, אך נדחה בלך ושוב, כאשר בסופו של דבר קיבל הוראה של המשיבים להפסיק לאלתר את כל הליכי הגבייה שלו מהחייבים, עד שתוכן עבודת מטה הנוגעת להקמת המשיבה 2. משכך, תבע המבקש שיפוי על מכלול אובדן רווחיו כתוצאה מאותה הוראת ביטול והפרת ההסכמים עימו, שנשומו על ידו בסכום של 3,832,339 ₪.

6.תביעתו של המבקש הוגשה לבית המשפט זה ביום 5.12.13, דהיינו כ-10 חודשים לאחר שהמשיב 1 חדל להיות אישיות משפטית. אינני מקבל בעניין זה טענתו, המבוססת על סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ועל תקנה 22 לתקסד"א, לפיה היה רשאי ואף חייב לצרף את המשיב 1 כנתבע לתביעתו. גם אם אקבל את עמדתו של המבקש, לפיה בהסתמך על סעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 המשיב 1 הוא בגדר "אדם" לצורך כשירותו המשפטית להיתבע, הרי ברור, שלאור הוראת סעיף 120 לחוק הרשות נשללה ממנו, החל מיום 8.2.13, אותה כשרות משפטית. בנוסף לכך, לא ניתן לצרף כנתבע מי שאיננו כשיר משפטית להיתבע. בנסיבות ענייננו, המחוקק לא התעלם מסוגיית חובותיהם של איגודי הערים וקיומם של הליכים משפטיים ועילות תביעה נגדם וקבע בסעיף 103 כי "כל הליך משפטי של איגוד ערים או נגדו וכל הליך משפטי של רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות או נגדה, בקשר עם שירותי כבאות, שהיו תלויים ועומדים ערב יום כינון הרשות, וכן כל עילה להליך משפטי של איגוד ערים או נגדו, ושל רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות או נגדה, בקשר עם שירותי כבאות, שהיתה קיימת באותה עת, לרבות לעניין אגרות וקנסות, ולמעט עילות ותביעות בהליכים משפטיים של איגוד ערים או רשות מקומית נגד המדינה, יוסיפו לעמוד בתוקפם ויראו אותם כאילו היו של המדינה או נגדה, לפי העניין, ביום כינון הרשות". (ההדגש לא במקור – מ.ה.)

7.לפיכך, ברור כי לא היה ראוי כלל שהמבקש יגיש את התביעה נגד המשיב 1. שכן, לפי הוראת סעיף 103 לחוק הרשות, כל תביעה הנסמכת על עילת תביעה העומדת לו כנגד המשיב 1, שומה עליו היה להגיש, מיום כינון הרשות ואילך, רק כנגד המדינה.

8.באשר לטענות בדבר הנכסים, שעיקולם מתבקש, לפי הוראת 101 לחוק הרשות, שגם המבקש מצטט בתביעתו, הפכו ביום כינון הרשות כל נכסי המשיב 1 זכויותיו, חובותיו והתחייבויותיו ערב כינון הרשות (למעט זכויות שאינן רלבנטיות לנושא התביעה) לקניין המדינה. אכן, סעיפים 102 ו-104 לחוק הרשות מטילים על "הממונה על הנכסים", כהגדרתו בחוק, להגיש לרשם המקרקעין בקשה לרישום זכויות המדינה במקרקעין הרשומות בפנקסי המקרקעין שהוקנו למדינה לפי סעיף 101, בתוך 90 יום. בנוסף הוטלה עליו חובה לרשום את כלי הרכב שהבעלות בהם ניתנה למדינה ברשות הרישוי, אף זאת בתוך 90 יום. יחד עם זאת, נקבע בסעיף 105, כי המדינה תהיה רשאית לתפוס חזקה "בנכסים שהוקנו לה לפי חוק זה ביום כינון הרשות", בכפוף לזכויות של כל אדם אחר להחזיק בהם וכי איגוד הערים, רשות מקומית או כל אדם אחר המחזיק בנכס שהוקנה למדינה, יעביר את החזקה למדינה בו ביום כינון הרשות, אלא אם קבע הממונה על הנכסים מועד אחר להעברה. אין חולק כי ביום כינון הרשות לא עמדו לזכות המבקש עיקולים או שעבודים על נכסי המשיב 1 שהפכו באותו יום לקניינה של המדינה.

9.משמעות הקריאה המשותפת של סעיפים 101-105, הינה להבנתי שהמהלך של רישום הנכסים הוא מהלך טכני בעיקרו שנועד ליידע צדדי ג' על הפיכתם לנכסי המדינה ולהסדיר את ענייני הרישום בפנקסים המתנהלים על פי דין ואין בו כדי למנוע מהמדינה לתפוס באופן מיידי חזקה באותם נכסים שהפכו לקניינה.

10.כך, למשל, לא נאמר בחוק דבר על רישום נכסים פיננסיים כגון חשבונות בנק של איגודי הערים ושל יחידות הכבאות העירוניות על שם המדינה ואף על פי כן לא יכול להיות חולק שאלה הפכו להיות קניין המדינה ביום כינון הרשות. דווקא עובדה שהמבקש טוען לה, שבחשבונות הבנק של המשיב מצויים סכומי כסף ניכרים שלא נרשמו על שם המדינה, מלמדת כי הבעלות באותם חשבונות אינה תלויה ברישום. הוא הדין, לדעתי, בנכסי המקרקעין ובכלי רכב הרשומים עדיין במרשמים הרלבנטיים על שם המשיב 1. ייתכן שהמדינה התרשלה באי הרישום במועד שנקבע בחוק, אולם אין בכך כדי להקנות לצד שלישי כלשהו זכויות עודפות מכח רישומם בעבר על שם המשיב 1 שכן היום, לפי כל הדעות, נכסים אלה שייכים למדינה.

11.מאחר שגם המבקש איננו חולק שלא ניתן להטיל עיקול על נכסים השייכים למדינה, לא במסגרת עיקול זמני ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל וגם לא במסגרת עיקול על פי פסק דין לפי תקנה 363(ב), הרי שדין העיקול הזמני שהוטל ביום 4.5.14 להתבטל.

12.המבקש יישא בהוצאות המדינה בהליך זה בסך 5,000 ₪.

13.המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים ותדאג לביטול העיקולים שהוטלו בעקבות ההחלטה מיום 4.5.14.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ד, 21 מאי 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: