טור' י' מ' נ' התובע הצבאי הראשי

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי הדרום שניתנה בתיק דרום (מחוזי) 103/17 (אל"ם טלי פריד – הנשיאה) ביום 27.2.2017. הערעור נדחה.

השתלשלות ההליכים

1. החקירה בפרשה זו החלה ביום 14.2.2017, הוא יום האירוע. בתחילה נחקר המערער, סמל י' מ', אשר הכחיש את החשד כנגדו לשפיכת חומר רעיל (מסיר שומנים) לתוך מגשי סלטים בחדר האוכל ביחידתו.
2. ביום 16.2.2017, עם התפתחות החקירה, נעצר המערער. המערער התמיד בהכחשתו, עד ליום 22.2.2017. עם זאת, לאחר שהופלל על ידי טור' אוחנה (להלן: "בני"), עובד כללי שנכח במקום והבחין במעשיו – הודה גם המערער במעשים, תוך ששיווה להם נופך תמים, עת טען, כי לא הבין מהו פוטנציאל הפגיעה של הנוזל ששפך על הסלטים. כן טען, כי סבר שדי בדברים שאמר לבני מיד לאחר המעשה, כדי להביא לכך שהסלטים יפונו. לדבריו, רצה רק לפגוע באפשרות כי מי מיושבי הבסיס יאכל את הסלטים, אך לא רצה לפגוע באיש.
3. מעצרו של המערער הוארך מעת לעת, לצורכי חקירה ונוכח הקביעה, כי מתקיים בעניין "חשד סביר". ביום 26.2.2017 התבקש בית הדין המחוזי להאריך את מעצרו ביום נוסף, לצורך הגשת כתב אישום, שעה שהובהר, כי החקירה טרם הסתיימה, נוכח המתנה לקבלת חוות דעת מומחה מהמטה הארצי של משטרת ישראל. בית הדין נעתר לבקשת ההגנה לדון בבקשת התביעה הצבאית בראי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, המורה כי "בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה".
4. לאחר שבית הדין קמא שמע את טיעוני באי-כוח הצדדים ועיין בחומר הראיות שנאסף, קבע כי קיימת תשתית ראיות לכאורה להוכחת האשמה וכי זו מקימה עילות מעצר שעניינן מסוכנות לשלום הציבור ופגיעה במשמעת הצבא. עוד נקבע, כי לא עלה בידי ההגנה להצביע על הפלייתו של המערער ביחס לחבריו, שלא נתבקש מעצרם, כבעניינו, וזאת לאור מידת מעורבותם השונה באירוע. משכך, הורה בית הדין המחוזי על הארכת מעצרו של המערער עד ליום 27.2.2017.
5. ביום 27.2.2017 הוגש כתב האישום המייחס למערער עבירה שעניינה שימוש ברעל מסוכן, לפי סעיף 336 סיפה לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. על-פי כתב האישום, ביום האירוע, נדרש המערער למשוך מזון מבסיס סמוך, אך בשל דרישת מפקדיו, חזר ליחידה והתייצב בפני הסמח"ט ורס"רית היחידה, לשיפוט בדין משמעתי. המערער סירב להישפט, יצא מחדר הסמח"ט בסערת רגשות, כשהוא בועט בחפץ שהיה במקום ומגדף. בעודו נסער, ניגש בשעה 11:25 לערך לחדר האוכל, כשבידו בקבוק המכיל נוזל להסרת שומנים, עליו מוטבעת אזהרה כי הוא אסור במאכל, שפך את תכולתו, ללא הבחנה, על סלטים שונים שהונחו בתבניות הגשה ואמר לבני: "תגיד לצח (הסמח"ט) שאין היום סלטים, גם תגיד לו שאין בשר ואין כלום". מיד לאחר מכן עזב את המקום. זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום עובד כללי אחר (להלן: "ברוך"), אשר עודכן על-ידי בני במעשיו של המערער. השניים עזבו אף הם את חדר האוכל, אשר היה פתוח לרווחת הכלל, על מנת לחפש את המערער, שחזר לחדרו. בשעה 11:47 עזב המערער את הבסיס, ללא היתר, ביחד עם בני. ברוך שב לחדר האוכל שם הבחין בחיילת אשר החלה לאכול מאחד הסלטים. רק לאחר שהכניסה לפיה עגבנייה, אותה ירקה לאחר שחשה צריבה חזקה בפיה, הזהירה ברוך לבל תאכל מהסלטים, באומרו: "יש לזה ריח של מסיר שומנים". בשלב זה, הבחינה במתרחש גם רס"רית היחידה, סמ"ר אפרתי, אשר הזעיקה את הסמח"ט, אשר פעל להשלכת האוכל הנגוע באופן מיידי. מחוץ לחדר האוכל אותר בקבוק "מסיר השומנים" על ידי הרס"רית, כשהוא ריק מתכולה כמעט לחלוטין וללא מכסה.
6. בד בבד, עם הגשת כתב האישום עתרה התביעה הצבאית למעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
7. בית הדין קמא נעתר לבקשת התביעה והורה "בשים לב להיכרותי עם תיק החקירה" ובהתאם להחלטה מיום 26.2.2017, על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
8. ההגנה לא השלימה עם קביעות אלו. מכאן הערעור שלפני.

דיון והכרעה

9. לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.
10. לצורך החלטה זו, מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה, המקלה עם המערער, שלפיה יש לקבל את גרסתו הכבושה והמאוחרת (מיום 22.2.2017), על אף שזו אינה חפה מקשיים, ועל אף שיתכן שלא תועדף בשל כך, בהליך העיקרי. גם במצב דברים זה, יש לקבוע, כי גרסתו של המערער, כשלעצמה, מלמדת על מודעותו לכאורה לטיב מעשיו, על הכוונה הניבטת מהם, ועל הסיכון המובהק שנשקף ממעשים אלו לשלומם של חיילי הבסיס.
11. המערער מסר באמרתו מיום 22.2.2017, כי בעודו "קצת עצבני אחרי המשפט" ו"מכל הכעס", ביצע את הפעולות הבאות:

"ראיתי את המסיר שומנים ליד איזור של נטילת ידיים, היה בבקבוק בערך חצי, התקדמתי לכיוון הכיור פתחתי את הבקבוק שפכתי ממנו קצת לכיור והוספתי מים לבקבוק, אחרי זה הלכתי לכיוון החדר אוכל ראיתי את בני כבר עם צלחות של סלטים מוכנים להגשה, ואז אמרתי לו 'שאף אחד פה לא יאכל מהסלטים האלה' (הנחקר מדגים איך שפך), ופשוט שפכתי על הסלטים לא שמתי לב לאיזה סלטים ואמרתי לבני 'שאף אחד לא יאכל מהסלטים האלה היום' ואני חשבתי שהוא יזרוק את הסלטים, אני לא עשיתי את זה מכוונה שמישהו יאכל אני חשבתי שבני יזרוק אותם לפח" (עמ' 13 ש. 322-315).

לאחר מכן, השליך את הבקבוק "לכיוון החולות ליד אזור שיש בו מדרגות של החדר אוכל" (עמ' 14 ש. 333), ניגש לחדר מגוריו, ואף כשנשאל על-ידי חבריו על שאירע, נמנע מלספר. או אז הגיעו לחדר המגורים בני וברוך על-מנת לשוחח עימו, אך המערער בחר לצאת לביתו, ביחד עם בני. המערער לא בירר האם בני השליך את הסלטים (ראו גם אמרתו מיום 23.2.2017 עמ' 2 ש. 41-32) ולא ניסה להזהיר איש לבל יאכל מהם. כן אישר המערער, כי למעשה כלל לא ביקש מבני לזרוק את הסלטים אלא אך "אמרתי לו פשוט שאף אחד לא יאכל מזה והייתי בטוח שהוא יזרוק את זה" (עמ' 19 ש. 457; אמרה מיום 23.2.2017 עמ' 4 ש. 93-86).