טופול ואח' נ' וסרמן ואח'

פסק דין

1.דירת הנתבע, התובע שכנגד, מר דרורי וסרמן (להלן: "הנתבע") בקרית מוצקין הושכרה כבר בשנת 2004 לתובע, הנתבע שכנגד, מר מרדכי טופול (להלן: "התובע") וההסכם בין הצדדים הוארך מעת לעת. יחסי הצדדים התנהלו על מי-מנוחות עד לחודש יוני 2010, אז פנה התובע אל הנתבע וביקשו כי יתיר לו להשכיר את הדירה בשכירות משנה כאשר בין הצדדים הוסכם כי בתום תקופת שכירות המשנה, יוכל התובע לשוב ולהתגורר בדירה.

הנתבע נתן לתובע את הסכמתו, בכתב, להשכיר את הדירה בשכירות משנה לשנה. בהתאם, התקשר התובע בהסכם עם דיירי משנה וחתם עימם על הסכם, לתקופה של שנה החל מיום 1/7/2010 עד ליום 1/7/11, בו נרשם מפורשות כי המדובר בשכירות משנה. מכאן התערערו יחסי הצדדים כפי שיובהר להלן והדבר הוביל להתדיינות משפטית זו במסגרתה הוגשו תביעה ותביעה שכנגד.

2.מן הראיות שהונחו בפניי עולה כי הסכם השכירות בין התובע לנתבע קבע את דמי השכירות בשיעור של 350$ (שולם סך של 1,600 ₪) ואילו התובע קבע את דמי שכירות המשנה עם דייריו על 2,100 ₪. לדבריו, ההסבר לכך הוא ריהוט השייך לו, אשר נותר בבית. התובע לא יידע את הנתבע בדבר תוכן הסכם השכירות עם דייריו.

משפנו הדיירים לעירייית קרית מוצקין על מנת לרשום את שמם כדיירי הבית, נתקלו בסירוב לכך, זאת לאור חוב ארנונה גדול אשר רבץ על התובע, כמחזיק הדירה.

הנתבע, כך עולה מכתב התביעה, הציע כי הוא בעצמו יתקשר עם הדיירים וכך ניתן יהיה להסדיר את הרישום בעירייה, אולם התובע סירב לכך בטענה כי בכך תישלל ממנו האפשרות לבחור את הדיירים, תישלל האפשרות לשוב אל הדירה בתום השנה וכן הוא יאבד את הנאתו מהפרש דמי השכירות בין דמי השכירות עליהם סיכם עם דיירי המשנה לבין אלו ששילם לנתבע.

בסופו של יום, יצאו דיירי המשנה מן הדירה והתובע השיבה ביום 5/8/10 לנתבע.

דיירי המשנה לא העידו בפניי. עם זאת, במכתבם אל התובע מיום 17/7/10, מכתב אשר הוצג על ידו, נכתב, בין היתר, כך:

"במשך מספר פעמים שניגשנו להעברת החוזה בעירייה נאמר לנו שההסכם אינו חוקי ואתה לא בעל הבית של הנכס. הבטחת לסדר את העניין ולצערנו לא נעשה דבר. לאור זאת אנחנו מבקשים לעזוב את הדירה עד 31/7/10...אנו מבקשים לפצות אותנו כספית על הנזק הכספי הרב שנגרם לנו הן בהעברת הדירה, חיפוש דירה חדשה אחרת והוצאות שיפוץ, הפסד ימי עבודה ועגמת נפש".

לדברי התובע, עד כה לא הוגשה נגדו תביעה על ידי דיירי המשנה. עוד יצויין, כי ביום 31/7/10 חתמו דיירי המשנה על "כתב קבלה סילוק וויתור" לפיו קיבלו לידיהם את ההמחאות בגין דמי השכירות והמחאות עירבון נוספות והצהירו כי "אין לנו ולא יהיו לנו כל טענות, בקשות, דרישות כספיות או אחרות, תביעות משפטיות כלפי טופול מתי".

3.לטענת התובע, נגרמו לו נזקים שונים כתוצאה מהתנהלות הנתבע:

ראשית, הוא נאלץ לבצע פעמיים הובלת חפצים מדירת הנתבע – לראשונה, כאשר עזב את הדירה לבית בת זוגו והשניה בנסיבות סיום ההתקשרות, כאשר נאלץ לפנות את יתרת חפציו אשר נותרו בדירה לשימוש דיירי המשנה.

שנית, התובע טען כי דיירי המשנה הודיעו כי יתבעו אותו בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מן הצורך לעזוב בחטף את הדירה. כאמור, טרם הוגשה תביעה שכזו.

שלישית, התובע הפסיד את הפרש דמי השכירות למשך שנה – בין מה שאמור היה לקבל מדיירי המשנה למה ששילם לנתבע.

רביעית, עלות זמנו של התובע אשר נאלץ לחפש שוכרים ולטפל בנושא השכרת הדירה בשכירות המשנה.

חמישית, עלות בלון גז שהוזמן על ידו.

ולבסוף, עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב אצל שוכרי המשנה והעירייה.

4.הנתבע הודה כי אכן נתן את הסכמתו לתובע לפעול להשכרת הדירה בשכירות משנה, אך זאת, לאחר שהתובע, אשר לטענת הנתבע הציג עצמו כעו"ד (עניין אשר הוכחש על ידו במהלך הדיון), הסתיר ממנו את עובדת אי-חוקיותו של הסכם משנה שכזה וכן את העובדה שבשנת שכירות ראשונה של דייר, בעל הנכס הוא שיישא בכל חוב ארנונה שייגרם במהלך אותה שנה וייתכן שגם באשר לחובות עבר. לנתבע התברר משיחתו עם פקיד העירייה כי על הדירה רובץ חוב גדול, בסך 9,118 ₪ בגין תקופת שכירותו של התובע. כאשר הבין הנתבע את כל האמור מפקיד העירייה אשר התקשר אליו, התחוור לו כי הוטעה ועל כן הודיע לתובע כי לא ייתן ידו להסכם שכירות המשנה. עם זאת, הציע הנתבע כי יחתום על ההסכם במישרין עם דיירי המשנה, אך לכך סירב התובע. בהמשך, לאחר ביטול החוזה עם דיירי המשנה, פנה התובע אל הנתבע והציע לו כי ימצא עבורו דיירים חדשים, בתנאי שיקבל עבור כך תשלום השווה לחודש שכירות. בהמשך, ניהלו מו"מ לגבי קיזוזים שונים, אולם בשלב מסוים, הבין הנתבע כי ממילא, בכוונת התובע להגיש נגדו תביעות ועל כן ביטל את כל ההסכמות.

הנתבע טען כי כל העלויות שנגרמו, אם נגרמו, לתובע, נבעו מהתנהגותו הקלוקלת והן באחריותו.

באשר לתביעה שכנגד, עתר הנתבע לחייב את התובע בתשלום הסך של 9,118 ₪ אותם חב התובע לעירייה. בנוסף, התובע לא שילם עבור 18 הימים של חודש אוגוסט בהם היתה הדירה עדיין ברשותו, המדובר בסך של 900 ₪. כמו כן, עתר הנתבע לחיוב התובע בגין עגמת נפש והעובדה שנאלץ לנסוע לריק מביתו המרוחק מקרית מוצקין ועד לדירה, אחר שהנתבע התחייב למסור לו את מפתח הדירה, אך לא עשה כן באותו מועד, סכום המוערך על ידי הנתבע בכ- 3,100 ₪.