טולידאנו נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת תמר נמרודי) מיום 4.6.2013 בת"פ 9418/2012, לפיה הורשע המערער בחניה בניגוד לחוק ונגזר עליו תשלום קנס בסך 1,000 ₪ ותשלום הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

ההליכים בבית המשפט קמא:

1. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין העמדת רכבו במקום שהחניה בו נאסרה, לאחר שקיבל דו"ח והגיש בקשה להישפט.

המערער טען כי במועד הרלוונטי לכתב האישום הסיע את אחותו הנכה לקניות. לדבריו, ברכב הוצג תג נכה והרכב שחנה לא גרם להפרעה משמעותית לתנועה. לטענתו, הרכב חנה בדרך למפרץ חניה שבו שני נתיבים, בסמוך למקומות חניה, באופן שיש מעבר גם לכלי רכב היוצאים מהחניה וגם לכלי רכב הנכנסים למפרץ החניה. כן טען כי התמרור האוסר חניה הוצב בזווית שאיננה מאפשרת לראותו.

2. לאחר שמיעת הוכחות דחה בית המשפט את טענותיו של המערער. בית המשפט התייחס בהכרעת הדין להוראות חוק חניה לנכים וקבע כי כל התנאים הקבועים בחוק לא התקיימו – המערער לא טען כי לא היה מקום חניה פנוי אחר באזור, אלא כי לא מצא חניה טובה יותר, ומכל מקום לא הוכיח כי לא נמצאה חניה כאמור. כן קבע בית המשפט כי האופן בו החנה המערער את רכבו גרם להפרעה ממשית לתנועה.

אשר לטענות הנוגעות להצבת התמרור קבע בית המשפט כי זווית התמרור לא הוכחה, ומכל מקום, גם אם המערער לא ראה את השלט, הרי שולי המדרכה שלידה חנה מסומנים באדום לבן, סימון המהווה תמרור האוסר על חניה במקום.

לפיכך קבע בית המשפט כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו ביחס לחניית נכים, והרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום.

3. בגזר הדין, שניתן בהיעדרו של המערער, הוטל על המערער קנס כפול מהקנס המקורי, מאחר שהורשע לאחר ניהול הוכחות. כן מצא בית המשפט לנכון להטיל על המערער הוצאות משפט, מאחר שהמערער עזב את בניין בית המשפט אף שנתבקש להמתין ומבלי שקיבל את רשות בית המשפט לכך.

הערעור:

4. לגבי הכרעת הדין טוען המערער כנגד הקביעות העובדתיות של בית המשפט. המערער טוען כי בית המשפט התעלם מטענותיו כי לא היו כלל מקומות חניה פנויים באזור. לדבריו הוא העיד כי חיפש חניה, כולל בחניון מוסדר, אך לא מצא. לטענת המערער, גירסתו לעניין זה לא נסתרה. המערער טוען כי טעה בית המשפט קמא בפרשנות שנתן לדבריו, בקביעתו כי לא נטען שלא נמצאה חניה אחרת אלא שלא נמצאה חניה טובה יותר.

כן טוען המערער כי בית המשפט קמא טעה בפרשנות המונח "הפרעה ממשית" לתנועה. לדבריו, אין להתייחס לכל הפרעה כאל הפרעה ממשית. לטענתו, בזמן האירוע חנה המערער בבוקרו של יום, ערב חג הפסח, למשך זמן מועט של 20-15 דקות לכל היותר. לדבריו כל מקומות החניה, הן אלה של נכים והן חניות רגילות, היו תפוסים. הוא חנה בסמוך למדרכה, לאחר שווידא כי אין כלל הפרעה ממשית לתנועה. לפניו חנו רכבים נוספים ליד המדרכה, ועדיין היה מעבר חופשי לרכבים וגם מעבר לכלי רכב שיצאו מהחניה. מדובר במפרץ חניה שהנסיעה בו ממילא איטית ביותר, כך שלא מדובר בהפרעה ממשית.

לגבי התמרור טען המערער כי שגה בית המשפט בקביעתו שהמערער לא הוכיח טענתו, שכן המערער הציג תמונות המדברות בעד עצמן.

לטענת המערער שגה בית המשפט קמא שהתעלם מהלכת בית המשפט העליון הקובעת כי יש להקל עם נכים בחנייה המיועדת לפריקה וטעינה עד לזמן של 25 דקות.

5. לגבי גזר הדיון טוען המערער כי לא היה מקום להטיל עליו כפל קנס.

לגבי פסיקת הוצאות טען כי בית המשפט קמא הוציא את הצדדים מחוץ לאולם ואמר שייתן החלטתו. לדבריו, הוא עזב את בית המשפט להוציא את ילדיו מהגנים, ולאחר מכן התקשרו אליו מבית המשפט וביקשו למסור לו את ההחלטה ביד, והוא ביקש כי יישלחו אליו את ההחלטה בפקס. לדברי המערער, לו היו מודיעים לו כי מתקיים דיון על גזר הדין, היה מיד שב על עקבותיו.

עוד טוען המערער כי זכותו של כל אזרח להישפט על דו"ח במקרה בו הוא חש כי הדו"ח ניתן שלא כדין, וכי הטלת ההוצאות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ובזכותו של האזרח לטעון את טענותיו.

דיון והכרעה:

6. דין הערעור להדחות.

7. לגבי הכרעת הדין: