טוחי נ' ועדה מקומית לתכנון באר שבע

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקשת [המשיבה בהליך העיקרי], להארכת מועד לביצוע שני צווי הריסה מנהליים שנחתמו על ידי יו"ר הועדה המחוזית ביום 26.7.10, לפי סעיפים 238א(ב1)(1) ו- (3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], כנגד שני מבנים: האחד בשטח של כ- 300 מ"ר בנ.צ. 173797/547124 והאחר בשטח כ- 80 מ"ר בנ.צ. 173743/547021 [להלן בהתאמה: "צווי ההריסה"/"הצווים", וה- "מבנים"].

המשיב עתר לביטול הצווים, ובמסגרת החלטתי מיום 9.11.2010 דחיתי עתירתו של המשיב ואישרתי ביצוע ההריסה למשך 30 יום שיחלו ביום 23.11.2010. המשיב ערער על החלטתי זו וביום 30.1.2011 נמחק הערעור לבקשת המבקש ונקבע כי צווי ההריסה יכנסו לתוקפם ביום 2.3.2011 ולמשך 30 יום, דהיינו – עד ליום 1.4.2011 [עפ"א 32139-11-10].

בבקשתה דנן [שהוגשה ביום 14.4.2011], טוענת המבקשת כי נערכה לביצוע צו ההריסה בתוך המועד האמור, אולם לאור סדרי העדיפויות של משטרת ישראל, אשר דרושה לשם הליך ביצוע ההריסה על ידי המבקשת, לא ניתן היה לבצע את הצווים במועד.

המבקשת מסבירה את האיחור בהגשת בקשתה בטעות של מרכז בכיר בפיקוח על שטחים ציבוריים ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה במחוז דרום (מר חזי כהן), אשר הגיש תצהיר ובמסגרתו פירט את אי מתן הסיוע על ידי משטרת ישראל במועד הנדרש וכן את העובדה שבשל טעות מצידו לא העביר את התיקים לב"כ המשיבה במועד [קיים טעות במועד הנקוב בתצהיר].

המשיב מתנגד לבקשה, וטוען כי הבקשה הוגשה באיחור, וכי עקרון השוויון מחייב שכשם שבית המשפט אינו סלחן לבקשות המוגשות על ידי האזרחים, לאחר המועד, כך אין להיות סלחן לבקשה דומה המוגשת על ידי המבקשת. עוד טען ב"כ המשיב כי הנחיות משטרת ישראל אינן מחייבות, כיוון שאינן מעוגנות בפסיקה או בחקיקה. נטען עוד שאחד הצווים כלל לא חתום.

דין הבקשה להתקבל, וזאת בכפוף לאמור להלן.

ראשית, אין כל מקום לטענת המשיב שאחד הצווים אינו חתום. עניין הצווים לגופם נדון והוכרע ואין מקום לפקפק עוד בתקינותם.

שנית, זכויותיו של המשיב לא נפגעו ולא ייפגעו בשל הארכת המועד המבוקש. לכל היותר יוכל המשיב להמשיך ולשהות בביתו עוד תקופה מסויימת ו"להנות" מהעיכוב. אדרבא, לו רצה בכך, יכל המשיב לבצע את ההריסה בעצמו.

כיוון שהמשיב לא ביצע את ההריסה בעצמו, זכאית המבקשת לעשות כן, ולשם ביצוע ההריסה בעצמה היא זכאית להתארגן עם כוחות אבטחה לשם ביצוע הפעולה בכוח.

תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" [ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מ(2) 445; ראו גם רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (פורסם במאגר "נבו"]. לפיכך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע [רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נד(1) 438].

סבורני, כי תכליתו ומהותו של צו הריסה מנהלי מחייבים ביצועו בהקדם. משכך גם קבע המחוקק, בסעיף 238א(ט) לחוק את תקופת הזמן לביצועו של צו הריסה מנהלי, כתקופה קצובה של 30 יום. תכליתה של הוראה זו שבסעיף 238א(ט) לחוק, המגבילה את תוקפו של צו ההריסה המנהלי לתקופה קצובה של 30 ימים, נגזרת מהתכלית הכללית שלשמה התיר המחוקק לרשות המנהלית לעשות שימוש בצווי הריסה מסוג זה, ולא הסתפק באפשרות להורות על צווי הריסה שיפוטיים, והיא - לאפשר תגובה על-אתר, תגובת-בזק, על מעשה של הפרת החוק בתחום הבנייה [ראו רע"פ 6637/06 בשארה מי סלים נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר "נבו")]. אמנם, שהמחוקק נתן בידו של בית המשפט את הסמכות להאריך את תקופת ביצועו של צו ההריסה המנהלי, מעבר ל- 30 הימים [סעיף 238א(ט) לחוק], אולם הדעת מחייבת כי ארכה שכזו, ככל ארכה, צריכה להיעשות במשורה ולא כדבר שבשגרה.

נפסק, כי במסגרת שיקוליו של בית-המשפט, אם להאריך את המועד לביצוע צו הריסה מינהלי, אף לאחר חלוף תקופת שלושים הימים הקבועים בחוק לביצועו, על בית-המשפט לשקול את כל נסיבות העניין, ולאזן בין האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבנייה ומניעת קביעת עובדה מוגמרת שתפגע במרקם התכנוני, לבין האינטרס האישי של מי שהגיש את הבקשה לביטול הצו. במסגרת השיקולים הרלבנטיים יש להתחשב גם בהתנהגות הבעלים של הנכס או המחזיק בו, כמו גם בתקלות סבירות וצפויות בעניין הוצאתו לפועל של הצו, שנגרמו בתוך המנגנון הפנימי של הרשות [רע"פ 351/05 איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה [פורסם במאגר "נבו"].

שיקולים טכניים של יכולת הרשות המנהלית להוציא את צו ההריסה המנהלי אל הפועל, הינם שיקולים רלבנטיים בהחלט, אולם הדעת אינה סובלת מצב שבו למי שניתנה הסמכות לחתום על ביצוע צו הריסה מנהלי, לא יהיה הכוח להוציאו אל הפועל בזמן קצר, והעיקרון המנהלי מחייב שהרשות לא תוציא צווים כשאין בידה את הכוח לאוכפם, שכן הדבר גורם לזילות צווי ההריסה. שומה על הרשות המנהלית המבקשת להוציא את הצו, להתארגן במועד לביצועו ולא להנפיק את הצו קודם שתדע כי ביכולתה להוציאו אל הפועל. שכן, כאמור, תכליתו של צו ההריסה המנהלי מחייב כי ביצועו יהיה בסמוך להוצאתו.

כמפורט לעיל, צו ההריסה לא הוצא בימים האחרונים. מאז הוצא הצו לפני כ- 9 חודשים ניהלו הצדדים הליכים משפטיים, ולוח הזמנים לביצוע הצו נכפה על המבקשת, בין היתר לאור פעולותיו של המשיב.

איני מקבל טענת המשיב כאילו המבקשת אינה זקוקה למשטרה על מנת לבצע את צווי ההריסה. ניסיון החיים מלמד אחרת ודווקא נוכחותה של המשטרה מאפשרת ביצוע צווי ההריסה ומונעת התפרצויות זעם שסופם אינו ידוע. כאמור, העובדה שהמבקש לא הרס בעצמו את המבנה מביאה למסקנה שיש צורך לאכוף את צו ההריסה בכוח.

אני סבור כי אילוצה של המבקשת לקבלת תכתיביה של משטרת ישראל סבירים, וסבירים אף שיקוליה של משטרת ישראל בסדרי העדיפויות שקבעה לעצמה. יחד עם זאת, אין לקבוע כי ניתן להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה לעד. המבקשת ומשטרת ישראל הן שתי זרועות של אותה רשות שלטונית ועל כן עליהן להיות מתואמות זו עם זו, ומקום בו לא ניתן להקצות כוחות משטרה לביצוע צווי הריסה, על המבקשת לשקול הוצאתם מלכתחילה.

האיזון הראוי, בנסיבות העניין, מחייב הארכה חד פעמית של המועד לביצוע צו ההריסה, לתקופה קצובה. לפיכך, ולאור האמור לעיל, אני עושה שימוש בסמכותי לפי סעיף 238א(ט) לחוק ומאריך את המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 1.6.2011.

אני מבהיר למבקשת כי לא אאריך את המועד שוב, אלא בנסיבות חריגות שלא ניתן היה לצפותן מראש.

המזכירות תודיע בדחיפות לצדדים.