טוגנדהפט נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

זהו ערר על החלטת המשיבה לדחות תביעתו של מר דוד טוגנדהפט (להלן העורר) להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). העורר נולד בשנת 1930 בעיר דיסלדורף שבגרמניה. בגלל רדיפות הנאצים ברח בשנת 1933 עם משפחתו מגרמניה לבלגיה ומשם עלה בשנת 1935 לא"י.

ב- 2011 הגיש תביעתו למשיבה ונדחה מן הטעם כי מאחר והיה תושב קבע בגרמניה אותה עזב לאחר 31.1.33 (תאריך עליית הנאצים לשלטון), היה עליו להגיש תביעתו לגרמניה בהתאם לסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ואינו יכול לתבוע לפי חוק הרדיפות.

טענות העורר:

טענתו העיקרית בפנינו היא כי בשונה מניצולים אחרים שתביעותיהם נדחו ע"י המשיבה בנסיבות דומות, הוא הגיש בעבר תביעת פיצויים לגרמניה לפי החוק הגרמני אך נדחה. באת כוחו ובתו של העורר עו"ד אלבג, טענה כי תביעתו המוצדקת של אביה בגין נזקי גוף ונזקים נפשיים נדחתה בגרמניה בגלל רשלנות מצד עוה"ד שייצג אותו – עמ' 2 ש' 2-3 לפרוטוקול.

לגישת העורר, לאחר שמיצה זכותו להגשת תביעה לשלטונות גרמניה ונדחה, קמה לו זכאות לקבלת תגמולים לפי חוק הרדיפות משום ש"לא יתכן שלא יקבל לא פה ולא פה." (שם עמ' 1 ש' 24). העורר נסמך בטיעוניו על פס"ד של וועדת העררים בחיפה: ו"ע 48270-05-11 גרשון צלרמאיר נ' משרד האוצר.

טענה נוספת מצד העורר מצאנו בפנייה ששלחה באת כוחו למשיבה ביום 7.2.12; העורר והוריו לא ישבו ישיבת קבע בגרמניה וחיו שם בסטאטוס של פליטים פולניים. עו"ד אלבג לא חזרה בטיעוניה בפנינו על טענה זו ועל כן לא נייחס לה משקל. כמו כן נציין כי באי כוח הצדדים לא הגישו לוועדה כל חומר הקשור לתביעת העורר לגרמניה. במישור העובדתי אנו נסמכים, אפוא, על הנתונים שמסר העורר בתביעתו למשיבה ועל דברי באי כוח הצדדים בפנינו.

דיון

א. המחלוקת בערר זה היא משפטית בלבד. מלשון סעיף 1 לחוק הרדיפות (הגדרת "נכה") וההלכה הפסוקה, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, אין מנוס מדחיית הערר ולא נוכל לאבחן מקרהו של העורר ממקרים דומים אחרים מהטעמים שנפרט בהמשך.

ב. הוראות החוק הרלוונטיות:

סעיף 1 לחוק הרדיפות מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, וזו לשון החוק:

"נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה;

סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956, אשר תוקן ב-1965, קובע תנאי זכאות לפיצויים לנרדפי הנאצים:

"(1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף

(א) ....

(ב) ....

(ג) לפני 31/12/1952 היגר, הועבר או גורש ומקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו, ליום 31.12.37 או בשטח השיפוט של העיר דנציג...

(2) הגירה במשמעות חוק זה היא גם במקרים בהם הנרדף, לפני 8.5.45, מהסיבות המנויות בסעיף (1), העביר את מקום מגוריו או את שהותו הקבועה משטח הרייך בגבולותיו מיום 31.12.37 או מהעיר דנציג...".

הפסיקה דנה בהזדמנויות רבות בהחלת סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני על ניצולים החיים בישראל והיחס בינו ולבין חוק נכי רדיפות הנאצים. בכל פסקי הדין נקבע כי מי שהיה זכאי לתבוע את גרמניה בהתאם לסעיף 4 לחוק הגרמני, אינו נכנס לגדר החוק הישראלי, משום שהסכם השילומים לא מנע ממנו לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה, ראו למשל ע"א 2608/03 מחוזי ת-א הרצוג חיים נ' הרשות המוסמכת: "אין חולק על כך שמי שנכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק הגרמני אינו נכנס לגדר החוק הישראלי שכן חרף הסכם השילומים יכול היה לתבוע פיצויים מאת ממשלת גרמניה"; וכן ע"ו 41179-07-11 גפן נ' משרד האוצר; ו"ע חיפה 49119-12-10 יצחק וגרהוף נ' הרשות המוסמכת.

זוהי ההלכה העוברת כחוט השני בכל הפסיקה הישראלית.