טובול נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית וכן בקשה לביטול איסור שימוש ברכב שהוטלו על המבקש ע"י קצין משטרה בתאריך 26/12/09 למשך 30 יום. בתאריך 27/12/09 אוחסן הרכב.

על פי כתב האישום, ביום שבת ה- 26/12/09 בשעה 04:52, נהג המבקש ברכב הרשום על שמו, בהיותו שיכור. במסגרת בדיקה שנערכה למבקש נמצא ריכוז אלכוהול של 310 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף.

ב"כ המבקשים טען כי לא קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, שכן קיימת עמימות ביחס לאמינות המכשיר ומשום שהמבקש טוען שלא היה שיכור. עוד טוען ב"כ המבקשים כי המבקש אינו מהוה סכנה לציבור, שכן עברו התעבורתי נקי, למרות שהנו נהג בצבא קבע ונוהג משנת 2002.

ב"כ המבקשים הוסיף כי הגם שהרכב רשום על שם המבקש, הרי שהוא שייך למבקשת, שהנה אמו, ומשמש בעיקר אותה. ב"כ המבקש הפנה להסכם רכישת הרכב לפיו המבקשת היא שרכשה את הרכב בו עסקינן. כן, הפנה למסמכים רפואיים וטען כי נסיבותיה האישיות של המבקשת מצדיקות השבת הרכב לידיה, שכן הרכב משמש אותה לנסיעה לטיפולים רפואיים ולעבודתה. לבקשה צורף תצהיר מטעם המבקשת לפיה מסרה את הרכב לבנה כיון שידעה כי הוא נהג זהיר וכי אם הוא שותה אלכוהול, ידאג לנהג מחליף. המבקשת הוסיפה כי לפני הנסיעה הספציפית, הזהירה את בנה המבקש "שאם שותים לא נוהגים".

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשות, הציגה את תיק החקירה וטענה כי המבקש מהוה סכנה לציבור נוכח חומרת העבירה וכי תנאי סעיף 57ב אינם מתקיימים בנדון.

לאחר עיון בחומר החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למבקש בכתב האישום:

נסיבות הארוע, כפי שתועדו ב"הזמנה לדין וכתב אישום", בדו"ח המאפיינים ובדו"ח הפעולה, מגלות כי בעת תפיסתו, נדף מפיו של המבקש ריח חזק של אלכוהול.

המבקש כשל בבדיקת נשיפון אלקטרוני ובבדיקת "ינשוף" שנערכה למבקש נמצא ריכוז של 310 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, ריכוז שהנו גבוה מן המותר על פי החוק.

המבקש נחקר והודה כי שתה כוסית ערק כחמש שעות עובר לתפיסתו.

הטענה כנגד אמינות תוצאות המכשיר ותקינותו, אינה מתאימה לשלב דיוני זה, בו נבחנת שאלת קיומן של ראיות לכאורה בלבד.

יתרה מזו, "הלכה פסוקה היא כי אין הוכחתה של נהיגה בשכרות מוגבלת אך לשאלת אמינותן של תוצאות הבדיקה המעבדתית. ניתן להסיקה מממצאים ובהם אופן הנהיגה עובר לעיכוב הנהג בידי השוטרים, מצבו ההכרתי כפי שנגלה לשוטרים, ריח האלכוהול הנודף מפיו ועוד" (רע"פ 10190/05 בן גורן נ' מדינת ישראל מיום 21/11/05).

הדו"חות מהם עולה כי מפיו של המבקש נדף ריח חזק של אלכוהול, כמו גם הודאת המבקש בשתיית אלכוהול במהלך אותו ערב, ממלאים דרישה ראייתית זו.

הנה כי כן, נכון לשלב דיוני זה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות.

נהיגה בשכרות הנה עבירה חמורה ביותר, המהווה סיכון ממשי לשלומם של המשתמשים בדרך.

נסיבות ביצוע העבירה במקרה ספציפי זה מעידות על מסוכנות המבקש למשתמשים בדרך, נוכח הנהיגה בשעת לילה מאוחרת, לאחר בילוי בו שתה אלכוהול (ערק) בריכוז משמעותי ובכמות שהותירה ריח חזק של אלכוהול בפיו, כשהמבקש מסיע אנשים נוספים ברכב ומסכן אף אותם (כאמור בהזמנה לדין), בהיותו מודע לסיכון הנובע מנהיגה לאחר שתית אלכוהול ובהתעלמו במודע מהנחיית אמו אשר הזהירה אותו במפורש באותו לילה כי "אם שותים לא נוהגים" (כאמור בתצהירה).

לא התעלמתי מן העובדה שהמבקש נוהג משנת 2002 וכי למרות הותק שצבר בנהיגה, אין לחובתו הרשעות קודמות. לא התעלמתי אף מבדיקת המאפיינים המגלה כי המבקש היה ערני, יציב בעמידה ובהליכה על הקו והופעתו מסודרת.

עם זאת, על רקע חומרת העבירה ונסיבות ביצועה לא שוכנעתי כי ביטול הפסילה לא יפגע בבטחון ציבור המשתמשים בדרך ולפיכך הנני דוחה את הבקשה לביטול הפסילה המנהלית.

לאחר שמיעת הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה לקיצור תקופת איסור השימוש.