טהרני ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 20.01.12, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין משטרה מוסמך על השבתת רכב בבעלות המבקש 2, בעלה של המבקשת 1, למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנם של המבקשים.

אומנם ב"כ המבקשים לא ביקש לטעון לעניין ראיות כנגד הנהג ואף הסכימה לראיות לכאורה, אך משהוגש תיק החקירה לעיוני, עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, כאמור בנם של המבקשים, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 400 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף - אשר על כן חומר החקירה מספק ביותר מבחינת ראיות לכאורה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהרכב נמסר לנהג ע"י המבקשים, לעניין זה העלתה ב"כ המבקשים טענה שאיני מקבל, ולפיה לאור העובדה שהמבקשים הבהירו לבנם כי הנסיעה ברכב לצורך צרכי עבודה בכתב וכי לא ידעו על העבירה, יש להתחשב בכך. כאמור איני מקבל טענה זו, אין ספק שהרף של "בעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, מה גם שטענת אזהרה כללית אינה עומדת, ואף לא מתקרבת לדרישת החוק ע"פ הפסיקה בנושא.

ב"כ המבקשים הציגה בפני אישורים רפואיים לפיהם מאושפז בעל הרכב, המבקש 2, בבית חולים תל השומר מיום 14.11.11 וזאת לאחר שנפגע מתאונת דרכים באופן קשה ביותר, לטענתה מאושפז שם גם כעת, קטוע רגל. לטענתה המבקשת מצויה ליד מיטתו מטפלת בו מידי יום ונזקקת לרכב על מנת להגיע לבית החולים מביתה שבאשדוד וללא הרכב תתקשה ביותר לסעוד את בעלה.

שקלתי היטב את טעוני ב"כ המבקשים בנושא, אציין כי כאשר יצא בנם של המבקשים ביום 20.01.12, לנהיגתו ממועדון "המעבדה" לאחר שלכאורה ששתה 3 כוסות וודקה, כך על פי דבריו הוא, הרי ידע גם ידע כי אביו מאושפז בבית החולים במצב קשה בעקבות תאונת דרכים והנה לא רעדה ידו כאשר לכאורה לגם לקרבו את המשקאות שיכלו לגרום גם לו לתאונה קשה ולפגיעה בחפים מפשע, ואם לא התחשב בנה של המבקשת לא בציבור משתמשי הדרך ולא בהוריו מולידיו, הרי הדבר מדבר בעד עצמו. יתרה מכך, איני יודע האם ידעה המבקשת על עברו התעבורתי הכבד של בנה, אולם גם אם לא. אין בפני כל הוכחה כי נעשה מאמץ כלשהו למניעת ביצוע עבירה.

עוד אוסיף כי קיימת למבקשת האופציה של שכירת רכב חלופי על חשבון בנה שנטען בפני שהנו נהג מקצועי, שישמש אותה ואת משפחתה למטרות אותם ציינה בבקשתה.

לאור כל האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה ואכן אין מקום להורות על השבתו המידית של הרכב לידי מי מהמבקשים. שהרי השבה גורפת של רכב ללא נימוקים מיוחדים תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק להשגת אמצעי יעיל נוסף במלחמה בתאונות הדרכים בכלל את תופעת הנהיגה בשכרות בפרט.

עם זאת, באיזון בין מטרות החוק לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים, שהנן חריגות ומיוחדות, בצורך המידי בסעידת אבי המשפחה המאושפז בבית חולים במצב קשה, ע"י האם המרוחקת ממנו, הנני מורה על קיצור מה של תקופת איסור השימוש ומעמיד אותה על 23 ימים ממועד אחסנת הרכב במגרש – הרכב יושב למבקשת בלבד.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

מזכירות תשיב חומר החקירה לידי המשיבה.