טבדידישוילי ואח' נ' פריץ קומפניס ישראל טי. בע"מ ואח'

פסק דין חלקי והחלטה

1.תיק זה הועבר לקביעה בפני מותב בראשות הח"מ, ואף נקבע כי בתור שכך, המותב בראשות הח"מ יכריע בבקשת הנתבעים להורות על מחיקת הנתבעים 2-3 מכתב התביעה ובבקשת התובע שלא לחייבו בהוצאות בשל תיקון כתב התביעה.

אי לכך, להלן הכרעתנו, בהסתמך על הבקשה והתגובה בכתב ותגובותיהם של הצדדים בעל פה במסגרת פרוטוקול הדיון בפני כב' השופטת קוטן.

הבקשה לסילוק התבעה כנגד נתבעים 2-3 על הסף.

2.כעולה מהבהרות ב"כ התובע לפרוטוקול הדיון הנ"ל, עילת התביעה כנגד נתבעים 2-3 מתייחסת אך ורק לאחריותם לפיטורי התובע שלא כדין ולאי עריכת שימוע לתובע, ולא לעילות הנוספות המיוחסות לנתבעת 1, באשר לטענתה, התנהלותם זו של השניים עולה כדי עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין.

לביסוס טענתה לפיה בנסיבות העניין, יש להכיר בעילה זו כלפי הנתבעים 2-3 מפנה באת כח התובע לשני פסקי דין: האחד – בש"א (ת"א) 5446/09 דוד שנהב – אבי מארילוס ואח' של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מיום 1/11/09 (להלן – פרשת שנהב) והשני – ס"ע (חי) 10229-03-09 יוליוס טראמפ – אבי פילוסוף ואח' של בית הדין האזורי בחיפה מיום 20/1/10 (להלן – פרשת טראמפ).

לטענת הנתבעים מנגד, הנתבעים 2-3 הינם שני עובדים שכירים של הנתבעת, אשר פעלו כאורגנים של הנתבעת במסגרת סמכותם, ועל כן ולאור הפסיקה בסוגיה זו אין כל עילה כנגדם, גם לא לגבי טענות התובע לפיטורים שלא כדין ולפיטורים תוך הפרת זכות השימוע (טענות שלגופן מוכחשות על ידי הנתבעים).

3.צודק התובע, כי לעניין מחיקה על הסף של כתב תביעה, נפסק לא אחת כי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בית המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין קצרה המשורה עוד יותר".

אך במה דברים אמורים?

לעניין זה נפסק כי על מנת שכתב תביעה ימחק על הסף, חייב בית הדין להיות בטוח ומשוכנע כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר הוא טוען בכתב תביעתו, לא יהיה לו הדבר למועיל מאחר ואין באותה מסכת עובדות כדי ליצור עילת תביעה [ראה: נא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ- אברהם חלפון, פד"ע כב, 518; דב"ע מז/3-1 הסתדרות מדיצינית הדסה – רון ורדי ואח' פד"ע יט, 63].

4.ולענייננו, סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן - חוק בית הדין) קובע כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון:

"בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.).

סעיף 24 (א) (1א) לחוק בית הדין, מרחיב את הסמכות הנקובה בסעיף 24(א)(1) לעיל, גם לשלב הטרום חוזי בטרם כינונם של יחסי עובד ומעביד וגם לשלב שלאחר סיומם, ואף לתובענה בדבר עצם קבלת אדם לעבודה, בקובעו כי לבית הדין סמכות יחודית לדון גם:

"בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו".

ודוק, סעיף 24 (א) (1ב) המהווה חריג לכלל בדבר מהות העילות שבסמכות בית הדין, קובע כי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון ב:

"תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה"(ההדגשה הוספה –א.ר.ק.).

סעיף 62 לפקודת הנזיקין שכותרתו "גרם הפרת חוזה שלא כדין" קובע לאמור:-

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם כן סבל על ידי כך נזק ממון".

אכן, למונח "סכסוך עבודה" כאמור בסעיף 24(א) (1ב) לחוק, ניתנה פרשנות מרחיבה על ידי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, הכוללת גם את סכסוך היחיד ולא רק סכסוך עבודה כמשמעותו בחוק ישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 [ראה: ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז(4) 16; דב"ע נא/156-3 סימס יעקב – בנימין יוחננוף, פד"ע כד,19].

אלא שבכך לא סגי, שכן ככל שהדברים נוגעים לחיובו של מנהל חברה בעילה של גרם הפרת חוזה, נפסק בדב"ע נא/156-3 הנ"ל, תוך הסתמכות על ספרה של פרופ' נ. כהן/ גרם הפרת חוזה, כי ההלכה היא שאין לקבל את הדעה כי כל אימת שחברה מפרה חוזה יש לראות את המנהל כגורם להפרתו. כל עוד פעל המנהל כאורגן של החברה, במסגרת סמכותו פעולתו היא פעולת החברה, ולא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה.