טאפש נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.2.13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 20% נכות זמנית מיום ה- 1.2.12 עד 31.8.12 (להלן: "ההחלטה").

2.טענות המערער:

2.1הוועדה קבעה בפרוטוקול הדיון שורה של קביעות עובדתיות שגויות ביניהם קבעה כי אצל המערער הופיעה אבחנה של PTSD משנת 1989 בעוד המערער בשירות סדיר בצה"ל, וכי המדובר בתסמונת דיכאונית ומשכך ולאור מועד הופעת האבחנה קבעה כי אין קשר סיבתי בין התמונה הקלינית הנוכחית לבין האירוע. הוועדה התעלמה מכך כי מעולם לא נקבעה למערער נכות נפשית על ידי קצין התגמולים לא כל שכן נכות נפשית צמיתה.

2.2טעתה הוועדה עת אבחנה אצל המערער מצב נפשי שהינו PTSD שכן המערער סובל מנכות נפשית שהינה על רקע הסתגלותי ולא על רקע טראומטי והוועדה לא אבחנה בין אלה. בוועדה מדרג ראשון הונחה חוות דעת ראשונה של ד"ר מלב בה נקבע במפורש קשר סיבתי בין התאונה שגרמה לנזקים אורטופדים לבין הפיטורים שאירעו שנה לאחר מכן כאשר ממועד הפיטורים ועד היום המערער אינו עובד, לכן התפתחו אצל המערער דיכאון הסתגלותי.

היועץ לוועדה מדרג ראשון, לא התייחס בכלל לטענה בדבר דיכאון הסתגלותי אלא קבע שאין קשר סיבתי פוסט טראומטי בין התאונה למצב הנפשי כיום – טענה שמעולם לא הועלתה על ידי המערער או הפסיכיאטר מטעמו.

בוועדה נשוא ערעור חזר המערער וטען את אותה טענה לפיה עקב הפיטורים ומאז הפיטורים פיתח מצב נפשי וצרף בפני הוועדה הן את התייחסותו הנוספת של ד"ר מלב והן חוות דעת נגדית של חברת ביטוח שניתנה על ידי ד"ר קירש כששני המומחים הסכימו שהוא סובל מדיכאון הסתגלותי.

הוועדה למעשה ביקשה לעיין במסמכים רפואיים, הוועדה לא התייחסה בהנמקתה למסמכים מלבד לאותו מסמך בודד משנת 89' הנעדר סעיפי ליקוי בתחום הנפשי והנעדר כרטיס בתחום הנפשי מאותו מועד ועד לאחר מועד התאונה, מהיעדר ממצאים קליניים ו/או אחרים בדבר מצבו של המערער שכאמור עשה שירות מילואים, עבד במקומות עבודה במשך 14 שנים, התחתן ותפקד לא ניתן להצביע על כל בעיה נפשית.

2.3הוועדה סותרת את עצמה בכך שמחד היא קובעת באופן פסקני ולא מנומק שלמערער יש PTSD כרוני ומצד שני קובעת שאצל המערער לא נמצאו סימנים של PTSD כאשר גם המערער חוזר וטוען כי אינו סובל ולא סבל במועד התאונה מ- PTSD. אין להתייחס לחוות דעת היועץ ד"ר ואמוש בוועדה הראשונה שכן הוועדה לעררים לא אמצה בהחלטתה כל חלק מאותה חוות דעת.

2.4שומה היה על הוועדה לעררים להסביר ולנמק מדוע טענה על PTSD משנת 89 שלא קיבלה אחוזי נכות מקצינת תגמולים ושהמערער לא עבר כל טיפולים פסיכיאטרים או תרופות או בדיקות כיצד הגיעה למסקנה שהמערער סובל מ- PTSD כרוני ומדוע.

3.טענות המשיב:

3.1לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הוועדה נמקה את החלטתה, היא ערכה בדיקה קלינית למערער וממצאיה פורטו בפרוטוקול הוועדה.

הוועדה ציינה בין היתר כי המערער אינו סובל מדיכאון מאג'ורי וכי אין עדות לתסמיני PTSD הוועדה עוד מציינת כי חוות הדעת מטעם התובע וכן לפי דבר המערער ההפרעות הנפשיות קשורות לעניין הפיטורים שאירעו כשנה לאחר יום האירוע הנדון.

3.2חוות הדעת מטעם המערער לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי והנכות הנפשית שטוען המומחה כי קיימת אצל המערער לבין האירוע הנדון.

הוועדה לא סיכמה את דיוניה בישיבה הראשונה אלא ביקשה לעיין במסמכים רפואיים כמו מכתב פיטורים, כרטיס רפואי וכן רשימת פרופיל, סעיפי ליקוי מצה"ל.

לאחר שהוועדה קיבלה מכתב מצה"ל בו מצוין כי אכן קיימת אצל המערער אבחנת PTSD הוועדה ציינה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין האירוע הנדון.

3.3קיימת בתיקו של המערער חוות דעת נוספת מטעם המערער, של פסיכיאטר ד"ר ואמוש אשר בדק את המערער, כבר ביום 16/4/12, בו ציין המומחה כי "אין עדות להתעסקות באירוע עצמו או בהקשר שיכול להיות טראומטי (או פוסט טראומטי) ואין עדות למצב פסיכוטי, שיפוט ותבונה שמורים".

טענותיו של המערער לעניין קיומו של פגם משפטי בהחלטת הוועדה אפשר לכנות אותן כטענות כלליות ובמקרה הטוב טענות רפואיות, שכאמור אין לבית הדין סמכות להתערב בה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).