טאוזינגר נ' לפיד ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה נתבעים נזקים אשר ארעו לתובעת כפועל יוצא מתאונה מיום 19.6.09.

1. לטענת התובעת, במועד התאונה היא רכבה על אופנוע ברח' נחלת יצחק בת"א, לפתע התפרץ לכביש כלב אשר אופנועה התנגש בו, כפועל יוצא מכך נגרמו לה נזקים גופניים וכן נזקים לרכוש ועוגמת נפש.

התובעת מעמידה את סכום תביעתה על סך 30,000 ₪.

2. לטענת הנתבעת 1, במועד הרלוונטי הכלב כלל לא היה בבעלותה, אלא בבעלות הנתבעת 2 ומשכך, אין להשית עליה כל אחריות וחבות הנוגעים לתאונה זו. לטענת הנתבעת 2, אומנם הכלב היה שלה, ואין היא מתכחשת לנסיבות הארוע, ברם, לטענתה, התובעת יכלה להמנע מהתנגשות בכלב לו היתה נוסעת במהירות איטית יותר, וכן היא מכחישה את הסכומים הנקובים בתביעה.

הדיון:

3. בדיון בפני העידו התובעת ובן-זוגה וכן העידו הנתבעות.

לאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי את העדויות, החלטתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי ולהן יפורטו טעמיי:

א. סעיף 41א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלקמן:

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או המחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

התביעה בפני מתייחסת בחלקה לנזקים שהם פועל יוצא מנזקי הגוף של התובעת ובחלקם נזקי הרכוש אשר ארעו לה כפועל יוצא מתאונת הדרכים. אציין, כי לענין נזקי הגוף - הרי שהתובעת הגישה תביעה לביטוח החובה של האופנוע ומשכך, אין היא יכולה להשתפות פעמיים בגין אותו מקרה.

ב. יתרת התביעה אינה חוסה בכנפי סעיף 41א ומשכך, יש לבדוק האם הנתבעות התרשלו באחזקת הכלב עובר לתאונה ורשלנותן זו היתה הגורם לתאונה.

לאחר שבחנתי את העדויות שבפני הנני קובעת כי הגורם המרכזי לתאונה היתה רשלנותן של הנתבעות אשר לא דאגו להחזיק את רצועת הכלב, ככל הנראה אף הניחו לו לנפשו, משכך, הוא היה חופשי להתפרץ לכביש.

ג. על אף האמור, הנני קובעת כי גם התובעת רשלנית ברשלנות תורמת, הואיל והתאונה ארעה במעבר חציה ומשכך חלה על התובעת זהירות מוגברת לנסוע במקום באיטיות.

ד. באשר לנזקי התובעת, הרי שהנני מקבלת כי התובעת הוכיחה את הנזקים אשר ארעו לקטנוע שלה בסך 1,827 ₪, לפינוי באמצעות אמבולנס בסך 628 ₪, וחפצים אישיים בסך 2,700 ₪.

אינני מקבלת את הצורך בעריכת חקירה פרטית על מנת לאתר את הנתבעת 2, הואיל ועיון בדוח המשטרה מעלה, כי פרטיה נרשמו בצורה מדוייקת בדוח זה.

באשר לרכיב עוגמת הנפש – הרי שרכיב זה מסור לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט, והנני מעמידה את עוגמת הנפש על סך של 3,000 ₪.

אציין, כי לטעמי, מרבית עוגמת הנפש נובעת מרכיב הנוגע ל"כאב וסבל" אשר ממילא התובעת יכולה לקבלו במסגרת תביעת נזקי הגוף, ומשום כך, אין ליתן לה כפל פיצוי.

ה. אינני מקבלת את טענת הנתבעת 1 כי במועדים הרלוונטיים היא לא היתה הבעלים של הכלב. מעדותה בפני עולה, כי היא שילמה בגין רכישת הכלב, וכן נשאה בהוצאותיו השוטפות. אין נפקות לעובדה שבסיכומו של דבר, במסגרת "חלוקת הרכוש" בינה לבין הנתבעת 2, קיבלה הנתבעת 2 את החזקה על הכלב כנגד ריהוט אשר נמסר לנתבעת 1. שכן, במועדים הרלוונטיים היא היתה אף היא בעלים במשותף על כלב זה.

ו. מבחינת חלוקת האחריות בין הנתבעות ביחד ולחוד, לבין התובעת, הנני מעמידה את אחריותן של הנתבעות לתאונה על שיעור של 70 אחוז, ואת התובעת על שיעור של 30 אחוז כרשלנות תורמת.