טאהא נ' המשרד להגנת הסביבה ירושלים ואח'

החלטה

1.בפני בקשה לביטול צו איסור שימוש במשאית והפקדת רישיון הרכב, אשר הוצא ביום 16.6.10 , למשך 30 יום.

2.אין חולק כי המבקש הינו הבעלים של משאית מ.ר. 83-710-15 (להלן: "המשאית").

3.ביום 16.6.10 נערך למבקש שימוע מטעם המשיבה 1 בתחנת משטרת ראש העין בנוכחות שני מפקחים מטעם המשיבה 2 וכן שוטר התחנה. בפניו הוצגו תמונות בהן מתועדות שני אירועים של השלכת פסולת בנין מיום 28.5.10 אשר בוצעו לכאורה באמצעות המשאית הנ"ל במקום אסור, ברשות הרבים המצוי בכפר קאסם, מערבית לגשר החקלאי בין חגור לכפר קאסם (מעל כביש 6).

4.השלכת פסולת כאמור מהווה עבירה על סעיף 13 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק").

5.מעיון במסמך המתעד את מהלך השימוע (נספח א' לבקשה) עולה כי הוסבר למבקש שבאפשרותו להעלות טענותיו לצורך החלטה בדבר מתן הודעת איסור שימוש במשאית.

המבקש אישר: "ראיתי את התמונות וזה האוטו שלי שעומד בתמונה". הוא טען אמנם "האוטו ששופך זה לא שלי ", אך באותה נשימה זיהה והודה כי "ראיתי את הלוחית רישוי שלי"; אך כדבריו: "לא יודע מי שפך. לא יודע מי נהג. אני רוצה לראות בריכוז שלי. משאית 8371015 הייתה שלי בתאריך הזה".

6.בעקבות דברים אלה, החליט מפקח המשיבה 2 כי "בעל המשאית... יקבל איסור מנהלי לשימוש ברכב. אלה נימוקי החלטתי: נצפתה משליכה פעמיים פסולת בנין במקום אסור ברשות הרבים כפי שמפורט לעיל".

___________________ הוציא המפקח זיו שחר הודעה על איסור שימוש ברכב למשאית מכח סעיף 12 א' לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק") (צורפה כחלק מנספח א' הנ"ל), לתקופה של 30 יום החל ביום 17.6.10 בשעה 08.00. מכוחה – היה על המבקש לאחסן את המשאית במגרש לאחסנת רכב ולמסור את רשיון הרכב בתוך 3 ימים למטה המשטרה הירוקה (המשיבה 2).

המבקש סירב לחתום על קבלת הודעת איסור השימוש במשאית וזו נמסרה לו ידנית במועד הוצאתה (16.6.10 כאמור).

7.אין חולק כעת כי המשאית נמסרה לאחסנה במהלך ה – 17.6.10 וכי רשיון הרכב שלה לא הופקד בידי המשיבה 2 עד היום.

8.המבקש פנה בכתב באמצעות ב"כ אל המשיבים בבקשה לביטול ההליך ולחילופין – לקיצור משמעותי של תקופת איסור השימוש במשאית ושחרורה לאלתר. משנדחתה פניתו – הוגשה בקשה זו לבית המשפט.

9.טענות הצדדים בקליפת אגוז

במסגרת הבקשה – טען המבקש כי הוא כופר במיוחס לו וכי אין בתמונות ראיה לביצוע עבירה על ידו, מוסיף הוא וטוען כי הליך הוצאת ההודעה על איסור השימוש במשאית פסול ובטל מעיקרו. זאת באשר העבירה לא נעברה לעיניו – פיזית של פקח המשיבה 1. גורס הוא כי הליך הזימון לשימוע ומתן ההחלטה יכולים להתקיים רק "בזמן אמת".

כן טוען המבקש כי שיקול הדעת שהפעיל המפקח הינו בלתי סביר בעליל ומפנה לכך שאין בהחלטתו הסבר מדוע קבע את התקופה המקסימאלית בת 30 יום. בין היתר - מפנה הוא לכך שפרנסת המבקש על המשאית לשיטתו – הפעלת איסור השימוש במשאית הינו איפוא בלתי חוקי ובלתי מידתי.

10.במהלך הדיון – חזר ב"כ המבקש על עיקר טענותיו – אם כי דומה שהטענה בדבר העדר ראיות לכאורה לביצוע עבירה על פי סעיף 13 לחוק נזנחה נוכח ויתור מצד ב"כ המבקש הצפייה בסרט המתעד את השלכות הפסולת (ראו בעמ' 3 לפרוטוקול שורה 19-21), שם נשמט כי האמור בא מפי ב"כ המבקש אך הדברים מדברים בעד עצמם).

11.ב"כ המשיבה – מנגד, מפנה לכך שעל פי סעיף 12 א' לחוק – הסמכות למסור הודעה נתונה "למפקח עובד המשרד" והציג תעודת מפקח של של זיו שחר אשר זהו עיסוקו.

הוסיף ב"כ המשיבות והתייחס בתגובתו לחשיבות השימוש באמצעים טכנולוגיים המאפשרים אכיפה.

כן טוען ב"כ המשיבות כי התערבות בהחלטת המפקח הנושאת אופי מינהלי – כפופה למבחן הסבירות. לשיטתו – החלטת המפקח אינה מהווה חריגה ממתחם הסבירות מה גם שמדובר ברמת ענישה קלה מסנקציה של תפיסה .

דיון והכרעה