אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ט.מ. ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח'

ט.מ. ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח'

תאריך פרסום : 02/11/2020 | גרסת הדפסה

ת"א
בית המשפט המחוזי
9319-05-14
11/10/2020
בפני השופטת:
עירית כהן

- נגד -
התובע וצד ג':
מ.
עו"ד טלי טרייבנד ואח'
נתבעות::
1. שירותי בריאות כללית
2. מדינת ישראל

עו"ד שרון (לבנשטיין) בר-און ואח'
עו"ד סהר סטוביצקי ושות'
פסק דין
 
  1. התביעה בתיק זה הוגשה בעילה של הולדה בעוולה.

  2. נתבעת 1 היא קופת החולים אשר במסגרתה נערך מעקב ההיריון שבסופו נולד התובע (להלן: "קופת החולים").

  3. נתבעת 2 היא הבעלים של בית החולים בנהריה אשר אליו פנתה האם בעקבות המלצה להפסיק את ההיריון (להלן: "בית החולים").

  4. לטענת התובע:

    • במהלך מעקב ההיריון התעלמו הרופאים מהסיכון הגבוה לתסמונת גנטית, וגם כאשר הומלץ להורים על הפסקת היריון, לא פעלו הנתבעות על מנת לקדם את ההמלצה והתעלמו מהסיכון להתפתחות לידה מוקדמת שתסכל את האפשרות להפסיק את ההיריון.

    • נגד קופת החולים נטען גם כי אמו של התובע הרתה באופן שאינו מתוכנן ואינו רצוי, כשהיא לוקה בסכיזופרניה, וחרף זאת לא הוסבר לה סמוך לאחר אבחון ההיריון על זכותה להפסיק את ההיריון בשל מצבה הנפשי וגילה.

  5. לטענת קופת החולים, עסקינן בתביעה שהוגשה למעלה מעשרים שנה לאחר הולדת התובע. ההורים אינם עוד בין החיים ולא ניתן היה לקבל את גרסתם לאירועים ולהלך רוחם במהלך ההיריון. התובע לא הוכיח שקופת החולים התרשלה בטיפול שהעניקה לאם, ולא הוכיח כי המומים שמהם הוא סובל מקורם בתסמונת גנטית שניתן היה לאבחן במהלך ההיריון.

    עוד לטענתה, בית החולים בנהריה מהווה גורם זר מתערב המנתק כל קשר סיבתי בין התנהלותה לבין נזקיו של התובע.

  6. לטענת בית החולים, לא הוכחה התרשלות בהתנהלות הצוות הרפואי שטיפל באם התובע במסגרת בית החולים. לא ניתן היה למנוע את הלידה המוקדמת והלא צפויה שהתרחשה למחרת הבדיקה הבודדת בבית החולים. לא ניתן היה לצפות את סוג הנזקים שמהם סובל התובע אשר התפתחו לאחר לידתו, ללא קשר לנתונים שנאספו לאורך ההיריון.

  7. קופת החולים הגישה הודעה לצד שלישי נגד ד"ר ט', אחיין של האם, רופא כללי בהכשרתו, אשר סייע לאם בתחילת ההיריון ובסופו. לטענתה, ד"ר ט' תפקד בפועל כרופא המשפחה של האם וככזה מוטלת עליו אחריות. עוד לטענתה, אילו רצתה האם להפסיק את ההיריון בתחילתו, ד"ר ט' הוא שצריך היה ליידע אותה על האפשרות לעשות כן.

  8. הוריו של התובע נפטרו. האם נפטרה ביום 27.6.11 והאב בשנת 2017. אחותו של התובע היא שמטפלת בו כיום. התביעה הוגשה על ידי התובע באמצעות אחיו, שמונה כאפוטרופוס שלו.

     

    ראיות הצדדים

  9. מטעם התובע העידו שני אחיו, אחותו, וד"ר ט'.

  10. התובע הגיש כראיות מטעמו את חוות הדעת של פרופ' ישראל טלר – מומחה במיילדות, גינקולוגיה ואולטרסאונד גינקולוגי, ושל ד"ר מירה גינזברג – מומחית בנוירולוגית ילדים.

  11. מטעם קופת החולים העידו ד"ר יששכר אלפרן – רופא הנשים שערך את מעקב ההיריון, ופרופ' רון אוסלנדר – המומחה אשר ביצע במהלך ההיריון בדיקה מכוונת ללב העובר (באותה עת היה תוארו ד"ר).

    קופת החולים הגישה כראיות מטעמה את חוות הדעת של פרופ' משה פייגין - מומחה במיילדות וגינקולוגיה, ואת חוות הדעת של פרופ' ציפורה דולפין – מומחית לרפואת תינוקות ילדים ופגים.

  12. מטעם בית החולים העיד פרופ' מרואן עודה שערך בבית החולים בדיקת אולטרסאונד לבדיקת העובר ביום 5.8.93 (באותה עת היה תוארו ד"ר).

    בית החולים הגיש כראיה מטעמו את חוות הדעת של פרופ' רון גונן- רופא נשים ומיילד, מומחה להיריון בסיכון גבוה.

    הנתבעות הגישו במשותף את חוות דעתו של ד"ר ראובן לנגר בתחום השיקום.

  13. הצד השלישי, ד"ר ט', נתן עדות הן מטעם התובע והן מטעמו.

     

    הרקע

  14. אמו המנוחה של התובע, ילידת 1950, הייתה בת 43 במהלך ההיריון עם התובע.

    מדובר בהיריון השמיני של האם. בעברה חמש לידות רגילות, היריון חוץ רחמי והיריון שהסתיים בהפלה ספונטנית (עמ' 11 לתיק המוצגים של הנתבעת). שניים מהילדים הלכו לעולמם. ע' יליד 1969 טבע למוות בסחנה בגיל 6, ובת ילידת 1978 נפטרה כתוצאה ממוות בעריסה.

     

    מעקב ההיריון

  15. ביום 2.5.93 הגיעה האם למרפאה של ד"ר ט' אשר הפנה אותה לבדיקת שתן להיריון. תוצאת הבדיקה הייתה חיובית.

    ד"ר ט' עבד באותה תקופה בקופת חולים לעובדים לאומיים. האם הייתה חברה בקופת חולים כללית. היא הגיעה אליו, ככל הנראה, בגלל קרבת המשפחה.

    בתיק נמצא טופס הפנייה למעבדה של קופת חולים לעובדים לאומיים על שם האם. שם הרופא ד"ר ט', והערה לפיה מדובר ב"פרסונל". ד"ר ט' לא זכר כי היה מעורב בבדיקה, הוא העיד על סמך הפתק שנמצא בתיק (עמ' 333 לפרוטוקול). האם הייתה דודה שלו, והוא רצה לעזור לה (עמ' 337 לפרוטוקול).

  16. עוד באותו היום שבו התקבלה תוצאת הבדיקה (2.5.93) פנתה האם לד"ר אלפרן, רופא הנשים בקופת החולים אשר אצלו נעשה מעקב ההיריון. ד"ר ט' העיד כי סביר להניח שהוא זה שהפנה את האם לרופא הנשים בקופה שבה היא הייתה חברה (עמ' 337 לפרוטוקול).

  17. ד"ר אלפרן רשם בתיק הרפואי את גיל האם (43), רשם סימן שאלה ליד תאריך הוסת האחרונה וציין דצמבר או ינואר.

     

    מהלך ההיריון

    5.5.93 - נרשמה בכרטיס המעקב תוצאת בדיקת העמסת סוכר. תועד כי בבדיקת אולטרסאונד נראה עובר אחד, נראו דופק ותנועות, BPD (קוטר גולגולת) = 3,33 מתאים לשבוע 15+5. האם הוזמנה ליום א הקרוב לקבל הפנייה לבדיקת מי שפיר בגלל הגיל. תאריך הוסת האחרונה נקבע ל- 13.1.93.

    9.5.93 - (שבוע 16+3) האם הופנתה לבדיקת מי שפיר. טופס ההפניה מצוי בתיק.

    10.5.93 - (שבוע 16+4) – האם נבדקה בטיפת חלב.

    18.5.93 - (שבוע 17+5) האם ביצעה בדיקת מי שפיר. הבדיקה בוצעה בבית החולים בני ציון ונמצא קריוטיפ תקין.

    11.6.93 – האם חזרה לד"ר אלפרן. נרשם כי עברה סקירה לפני שבוע ותעבור בדיקה נוספת בבית חולים כרמל ביום 22.6. מצוין כי אתמול היה דימום קל שחלף.

    20.6.93 - (שבוע 22+3) נרשם בתיק רפואי מקצועי כי בדיקת מי השפיר הייתה תקינה וכי האם הופנתה לסקירה של טרימסטר שני במרפאת לין. טופס ההפניה מצוי בתיק.

    24.6.93 - (שבוע 23) בוצעה סקירת מערכות ע"י ד"ר קורנבלום במרפאתו הפרטית. נרשם גיל 41, תאריך וסת אחרונה 13.1.93, ת.ל.מ. 20.10.93, עובר 1, דופק +, תנועות+, תנועות נשימה, מיקום שיליה: שליית פתח, כמות מים תקינה, מין זכר, שבוע לפי ו.א. 23, נבדקו מדדי העובר. נסקרו ונראו תקינים הראש והגולגולת, טלמוס, חדרי המוח, מוח קטן, ציסטרנה מגנה, עיניים, עדשות, (שפתיים ונחיריים מוסתרים), עמוד שדרה, לב – 4 חדרים, סרעפת, קיבה, כליות, חבל טבור – 3 כלי דם, כיס שתן, אאורטה, גפיים עליונות ותחתונות.

    נרשמו המלצות: 1. לעקוב אחר מיקום השליה; 2. קיים הבדל של כשבוע וחצי-שבועיים ביחס לגיל ההיריון לפי ו.א. – המשך מעקב גדילה.

    5.7.93 - (שבוע 24+5) בוצעה סקירת מערכות במרפאת "לין". נרשם כי הגיל לפי וסת אחרונה 25+5. נבדקו מדדי העובר וצוין כי הם תואמים שבוע 23+. נצפתה שליה אחורית. נצפו תקינים: לב – 4 חללים, סרעפת, קיבה, כבד, חבל טבור – כלי דם, כליות, שלפוחית, זרוע, אמה, ירך שוק.

    בהערות נכתב כי נצפה מעט נוזל פריקרדיאלי, והאם הופנתה לד"ר אוסלנדר מבית החולים כרמל לבדיקה מכוונת ללב העובר. נכתב שהיא תבוא לביקורת בעוד שבועיים.

    11.7.93 - (שבוע 25+3) נרשם בתיק מעקב ההיריון: עברה סקירה לפני שבוע ותעבור בדיקה נוספת בכרמל ב- 20/7. אתמול היה דימום קל שחלף, דופק+.

     

     

    12.7.93 - (שבוע 25+4) תועדו בכרטיס מעקב הנתונים: משקל – 53, ל"ד 110/72, אין בצקת אין סוכר בשתן, חלבון בשתן לא נבדק.

    26.7.93 - (שבוע 27+4)– בדיקה על ידי ד"ר אוסלנדר בבית החולים כרמל.

    במהלך הבדיקה אובחן מום לב מסוג Tetralogy of fallot, וכן נצפה נוזל סביב הלב.

    נרשם כי בני הזוג קיבלו הסבר מלא על הממצא ומשמעותו. בני הזוג מעוניינים בהתייעצויות נוספות ובעקרון שוקלים הפסקת הריון, ויפנו לוועדה בבית החולים נהריה שליד מקום מגוריהם.

    26.7.93 - בגיליון מעקב ההיריון נרשם ביום 26.7.93 ביקור אצל רופא נשים, עם חותמת של ד"ר וולפסון מבית החולים בנהריה.

    1.8.93 - (שבוע 28+3) יום ראשון בשבוע – בתיק בית החולים נמצא מכתב שכתבה ע.ח. (עובדת סוציאלית בבית החולים) לד"ר פטרר (גינקולוגית בכירה בבית החולים): "א' (האם – ע.כ.) תושבת עכו היא האישה עליה דיברנו ביום ראשון".

    4.8.93 – מכתב מד"ר ט' לד"ר פטרר. לפי המכתב מפנה ד"ר ט' את האם לד"ר פטרר, בהתאם לסיכום ביניהם, לאחר שנמצא מום לב אצל העובר. במכתב ציין ד"ר ט' שהאם עברה שני משברים בחייה עקב פטירת שני ילדים שהשפיעו על מצבה הגופני והנפשי, היא אינה יכולה להתמודד עם סבל או משבר ואין בדעתה להמשיך בהחזקת העובר.

    5.8.93 - (שבוע 29) בוצעה בדיקת אולטרסאונד בבית החולים בנהריה על ידי פרופ' עודה. בגיליון הרפואי נכתב שגיל היריון לפי ו.א. הוא 29 שבועות ולפי אולטרסאונד 27 שבועות. בבדיקה היקף בטן מתאים לשבוע 25+6, היקף ראש 22.6 ס"מ, מתאים לשבוע 24+5, קוטר גולגולת מתאים לשבוע 24+4, אורך ירך מתאים לשבוע 26. הערכת משקל 800 גרם. נצפה תפליט פריקרדיאלי מינימלי. נצפתה התרחבות של פרוזדור ימני. נצפה Overriding Aorta. לא נצפה VSD. שליה קדמית נמוכה, שלית פתח עם סימן שאלה. האישה מוסרת על דימום מזה שבועיים.

    6.8.93 – מכתב של ד"ר ט' למיון נשים בבית החולים. נכתב שהאם הוזמנה להמשך בירור ביום א 8.8.93. כעת מתלוננת על כאבי בטן תחתונה ודימום לדני. מופנית למיון נשים.

    6.8.93 בשעה 22:50 – האם התקבלה לחדר לידה עם דימום לדני ופתיחה גמורה. ילדה מהר. נולד עובר ממין זכר. משקלו כ- 900 גרם. אפגאר 9/9. עם יציאת השליה נצפתה הפרדות שליה של כ- 50%.

     

    הפסקת היריון בגלל גיל האם ומצבה הנפשי

  18. לפי חוות הדעת של פרופ' טלר (מטעם התובע), במועד ההיריון הייתה האם בת 43, אם לשלושה ילדים (שחצו את גיל ה- 20), עם רקע של בעיות רפואיות ובעיות פסיכיאטריות שדרשו מספר אשפוזים וטיפולים תרופתיים. היה לה ניסיון אובדני בשנת 1991 והיא חוותה פעמיים טרגדיה משפחתית כאשר בתה נפטרה בגיל שבועיים מדלקת ריאות והבן הבכור מת כתוצאה מטביעה. מהרשומות עולה כי סבלה ממחלה נפשית משמעותית.

    פרופ' טלר כתב כי מבחינת גילה ומצבה הנפשי של האם היריון נוסף לא ממש התאים לה, שהיא לבטח לא חשה שהיא מסוגלת לגדל עוד ילד, וכי בתחילת ההיריון היא הייתה זכאית לקבל אישור ועדה להפסקת היריון לאור גילה ומאחר שההיריון עלול היה לגרום לה נזק נפשי. לפי חוות הדעת מהרשומה לא עולה שיידעו אותה על זכותה להפסיק את ההיריון לאור סיבות אלה.

     

    החלטת בית המשפט מיום 31.1.18

  19. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן, אשר בו הבהיר כי אם היו נותנים לאם הסברים כנדרש והיו מבוצעות הבדיקות הנחוצות, היו ההורים בוחרים לבצע הפסקת היריון עוד בשלב מוקדם של ההיריון.

  20. קופת חולים טענה כי מדובר בעילת תביעה חדשה, אשר לא נטענה בכתב התביעה המקורי, ואין מקום לאפשר את העלאתה.

  21. כב' השופט ויצמן, אשר טיפל בתיק באותו שלב, דחה את התנגדות הנתבעת (החלטה מיום 31.1.18).

  22. בסיכומיה מבקשת הנתבעת לבחון שוב את ההחלטה. לטענתה, לאור התיישנות תביעת ההורים לפני הלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית (28.5.12) [להלן: "הלכת המר"]), לא חלה על התובע הלכת מכבי (רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16), והיה באפשרותו להגיש תביעה עד ליום 28.8.15 בלבד. התביעה המתוקנת הוגשה ביום 13.7.17 ולכן לא היה מקום לאפשר את התיקון. קופת החולים מדגישה כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ויש להפוך את ההחלטה ולקבוע שלא היה מקום להתיר לתובע לתקן את התביעה.

  23. עיינתי בהחלטה מיום 31.1.18 ולא מצאתי כי נפלה בה טעות.

    הטענות אשר לטענת קופת החולים מהוות הרחבת חזית נטענו בחוות הדעת של פרופ' טלר מיום 24.1.15, אשר צורפה לכתב התביעה המקורי. לפי חוות הדעת האם הייתה זכאית לקבל אישור ועדה להפסקת היריון לאור גילה ומאחר שההיריון עלול היה לגרום לה נזק נפשי (עמ' 11 לחוות הדעת), ומהרשומות לא עולה שהיא ידעה על זכותה (עמ' 12 לחוות הדעת). בכתב התביעה המקורי לא נכתב, אמנם, במפורש, שהאם הייתה מבקשת להפסיק את ההיריון לו היו מפנים את תשומת לבה לכך שיש באפשרותה לעשות כן, אולם כפי שכתב כב' השופט ויצמן, די בכך שהדבר נזכר וצוין בחוות דעתו של פרופ' טלר שצורפה לכתב התביעה המקורי על מנת לקבוע שאין מדובר בעילה חדשה.

     

    המשך הדיון בטענה לגופה

  24. פרופ' פייגין, אשר נתן חוות דעת מטעם קופת החולים, לא חלק על כך שאם האם הייתה מבקשת להפסיק את ההיריון, היא הייתה מופנית לוועדה ומקבלת אישור, בעיקר לאור העובדה שהייתה בת 43. אך הוא הוסיף שגיל מבוגר והפרעות נפשיות אינן סיבה לכך שהרופא יזום את הפסקת ההיריון.

    פרופ' פייגין לא מתייחס לטענת פרופ' טלר כי היה מקום ליידע את האם על האפשרות להפסיק את ההיריון.

  25. אני מעדיפה את גישתו של פרופ' טלר לפיה לאור גילה של האם (43) והרקע הנפשי שלה, היה על ד"ר אלפרן, אשר ביצע את מעקב ההיריון לברר האם ההיריון רצוי ומתוכנן, ואם אינו רצוי, לוודא שהאם מודעת לאפשרות להפסיק את ההיריון (פרופ' טלר, עמ' 36 לפרוטוקול).

  26. עם זאת, לא הוכח שבתחילת ההיריון הייתה האם בוחרת בהפסקת ההיריון לו הייתה מוצגת לפניה אפשרות זו.

  27. מאז שנולד התובע ועד היום חלפו 27 שנים. הורי התובע נפטרו, ולא ניתן היה לקבל את גרסתם.

  28. אחיו של התובע הצהירו כי מאז שהתגלה ההיריון הם האמינו וקיוו שההיריון יופסק שכן ברור היה שמדובר במצב בלתי אפשרי (סעיף 4 לתצהירו של א'; סעיף 5 לתצהירו של ס'). סמ' הצהירה כי א' היה מעורב יותר, אך היא זוכרת שהאם לא רצתה בהיריון, הייתה תקווה שהוא ייפסק והקלה כאשר אמרו שמפסיקים אותו (סעיף 3 לתצהיר סמ').

    בניגוד להצהרות הנחרצות בתצהירים, בחקירה הנגדית התשובות היו שונות. לשאלה האם הם שמחו אחרי ההמלצה של פרופ' אוסלנדר שיש עילה להפסיק את ההיריון השיב ס': "שמחים שיש ילד, ולא שמחים שהולכים להפיל אותו, כאילו בגלל שיש בעיות ובגלל המצב שלו" (עמ' 252 לפרוטוקול).

    סמ' לא זכרה שהייתה בעיה עם ההיריון ושרצו להפסיק אותו (עמ' 315 לפרוטוקול).

    א' לא זכר איך התגלה ההיריון (עמ' 265 לפרוטוקול), לא היה מעורב בהיריון ולא ידע שהאם עשתה בדיקת מי שפיר (עמ' 288 לפרוטוקול). הוא חזר על כך שההורים לא רצו את הילד ובניגוד לעדותו של ס' העיד כי ההורים ציפו שפרופ' אוסלנדר ימליץ להפסיק את ההיריון (עמ' 276 לפרוטוקול).

  29. לא ניתן לבסס ממצאים על העדויות של האחים. גם על עדותו של ד"ר ט' לא ניתן לבסס ממצאים לגבי השלב הראשון של ההיריון, שכן מעדותו עלה שהוא לא היה מעורב בשלב זה.

  30. התובע מבקש לקבוע כי מקום שבו הוועדה הייתה מאשרת להפסיק את ההיריון עקב הגיל או המצב הנפשי, זה היה גם רצון האם. לטענת קופת החולים – החזקה מתייחסת להפסקת היריון עקב חשש למום אצל העובר ולא כאשר הסיבה להפסקת היריון נעוצה באשה ומדובר בחזקה הניתנת לסתירה, והיא נסתרה בראיות שהוגשו.

  31. הטענה שההיריון עלול היה לגרום להחמרת מצבה הנפשי של האם לא נתמכה בחוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

  32. אני מעדיפה את עמדת הנתבעת לפיה לא די בכך שוועדה להפסקת היריון הייתה מאפשרת לאם להפסיק את ההיריון בשל גילה ומצבה הנפשי כדי לקבוע שזה היה רצונה.

  33. אני דוחה, אפוא, את טענות התובע בכל הנוגע לעילת תביעה זו.

     

    גיל ההיריון

  34. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי גיל ההיריון.

  35. ביום 5.5.93 לאחר בדיקת אולטרסאונד שביצע ד"ר אלפרן נקבע תאריך הוסת האחרונה ליום 13.1.93.

    בבדיקה נוספת, שנערכה בבית החולים בנהריה ביום 10.5.93 על בסיס שלושה מדדים, שוב נקבע מועד זה כתאריך הוסת האחרונה.

  36. במסגרת הדיון בשאלה האם העובר סבל מפיגור בגדילה תוך רחמי (IUGR), כנטען על ידי התובע, קבע פרופ' גונן, אשר נתן חוות דעת מטעם בית החולים, כי תאריך הוסת האחרונה שנקבע על ידי ד"ר אלפרן נערך על בסיס מדידת הראש בלבד ולא היה מדויק, ולקראת סוף ההיריון תוקן גיל ההיריון כך שבלידה הוא היה 27 שבועות ולא 29 שבועות, כנטען על ידי התובע.

  37. פרופ' טלר העיד כי גיל ההיריון היה ברור לגמרי במהלך כל ההיריון (עמ' 62 לפרוטוקול) וכי כל הרופאים שהיו מעורבים במעקב ההיריון השתמשו בתאריך 13.1.93 כתאריך וסת אחרונה (עמ' 118 לפרוטוקול).

  38. בחקירה הנגדית הסכים פרופ' גונן שמי שאמור לתקן את גיל ההיריון הוא הרופא שמנהל את מעקב ההיריון (עמ' 606 לפרוטוקול). הוא לא ראה בתיק מעקב ההיריון שהדבר נעשה (עמ' 607 לפרוטוקול).

  39. בסקירת מערכות שבוצעה ביום 24.6.93 על ידי ד"ר קורנבלום נרשם תאריך וסת אחרונה 13.1.93. פרופ' עודה, אשר בדק את האם בבית החולים בנהריה כתב כי לפי תאריך וסת אחרונה גיל ההיריון 29 שבועות. חוות דעתו של פרופ' פייגין מבוססת אף היא על גיל ההיריון כפי שנקבע בפועל.

    התזה של פרופ' גונן מבוססת על פרשנות שהוא ניסה לתת למסמכים הרפואיים מבית החולים. בחקירה הנגדית התברר שהוא לא היה ער לבדיקה שבוצעה ביום 10.5.93 לפיה נקבע גיל ההיריון על בסיס שלושה מדדים כנדרש, והוא חזר בו מהטענה כי צריך היה לתקן את גיל ההיריון והסכים כי תאריך הוסת האחרונה 13.1.93 (עמ' 612 לפרוטוקול). 

  40. אני קובעת, אפוא, כי את גיל ההיריון יש לחשב לפי תאריך וסת אחרונה 13.1.93, כפי שנעשה בפועל במהלך ההיריון. אני דוחה את טענת בית החולים לפיה בזמן אמת פרופ' אוסלנדר ופרופ' עודה תיקנו את גיל ההיריון.

  41. בנסיבות המקרה, כאשר במהלך מעקב ההיריון ובעת הבדיקות שנערכו בבית החולים בנהריה לא עלה ספק ביחס לגיל ההיריון, לא ראוי היה לטעון שגיל ההיריון תוקן או שצריך היה לתקן את גיל ההיריון.

  42. למשמעות גיל ההיריון אתייחס להלן.

     

    האם היה פיגור בגדילה התוך רחמית (IUGR)

  43. בבדיקת אולטרסאונד שביצע ד"ר קורנבלום באופן פרטי ביום 24.6.93 (שבוע 23), נרשם כי תאריך הוסת האחרונה: 13.1.93, שבוע לפי וסת אחרונה: 23, BPD (קוטר גולגולת) = 5.2 שבוע 21+2; HC(היקף ראש) = 19.8 שבוע 21+6; AC (היקף בטן) = 19.8 שבוע 21+6. FL (אורך ירך) = 35 שבוע 20.

    בהמלצות נרשם שקיים הבדל של כ-שבוע וחצי-שבועיים ביחס לגיל ההיריון לפי וסת אחרונה עם המלצה להמשך מעקב גדילה.

  44. בבדיקת אולטרסאונד שבוצעה במרפאת לין ביום 5.7.93 (שבוע 24+5) נמדדו המדדים הבאים:

    BPD (קוטר גולגולת) = 5.7 שבוע 23+1; AC (היקף בטן) = 18.75 שבוע 23+2; FL (אורך ירך)= 42.2 שבוע 24.

    תואם גיל היריון 23+ שבועות.

    גם לפי ממצאי הבדיקה במרפאת לין היה הבדל של כשבוע וחצי-שבועיים ביחס לגיל ההיריון לפי תאריך הוסת האחרונה.

  45. בבדיקה שנערכה על ידי פרופ' עודה בבית החולים בנהריה ביום 5.8.93, בשבוע 29 להיריון, היקף הבטן התאים לשבוע 25+6, אורך ירך התאים לשבוע 26, היקף ראש התאים לשבוע 24+5 וקוטר הגולגולת התאים לשבוע 24+4. הערכת המשקל הייתה 800 גרם.

    הפער בין המדידות לבין הצפוי לפי גיל ההיריון גדל באופן משמעותי. הפער בהיקף הבטן ואורך הירך היה שלושה שבועות. הפער בהיקף הראש וקוטר הגולגולת היה כמעט 5 שבועות.

  46. בחוות דעתו כתב פרופ' טלר כי המדדים שנבדקו על ידי פרופ' עודה מצביעים על פיגור בגדילה תוך רחמי, כשבהערכת המשקל העובר נמצא באחוזון 4 (עמ' 13 לחוות הדעת). בחקירה הנגדית השיב כי לפי המדדים שמדד פרופ' עודה, היה פיגור עמוק בגדילה (עמ' 112 לפרוטוקול), והיקף הראש היה 4 סטיות תקן מתחת לממוצע (עמודים 112 ו- 114 לפרוטוקול).

  47. פרופ' גונן הניח, כאמור, שבמועד הבדיקה של פרופ' עודה גיל ההיריון היה 27 שבועות וקבע כי טווח הנורמה של המדדים הוא 1.8 שבועות, ולכן לא היה במדדים שנמדדו על ידי פרופ' עודה כדי להצביע על פיגור בגדילה, אלא לכל היותר על עובר קטן במקצת מהממוצע. ביחס למדדי הראש הוא כתב כי הכיתוב אינו ברור, אך ניתן להבין שהמדידה לא הייתה מדויקת עקב מיקום נמוך של ראש העובר. פרופ' גונן הדגיש כי במועד הלידה היקף הראש היה בתחום הנורמה והמיקרוצפליה התפתחה (כפי שקורה במרבית מקרי המיקרוצפליה) רק לאחר הלידה (עמ' 8 לחוות הדעת).

  48. פרופ' גונן הוסיף כי אם גיל ההיריון היה 29 שבועות, כי אז העובר היה באחוזון 10 ומדובר ב- IUGR קל (עמ' 7 לחוות הדעת).

  49. פרופ' עודה הצהיר כי מדידות העובר הצביעו על עובר קטן במקצת מהממוצע, אך בטווח הנורמה (סעיף 8.1 לתצהיר). בחקירה הנגדית השיב כי טווח הנורמה הוא בין אחוזון 10 לאחוזון 90, אולי אפילו אחוזון 5 או אחוזון 3, תלוי לפי איזו עקומה (עמ' 550 לפרוטוקול).

    לשאלה לפי איזו עקומה הוא מדד בשנת 1993 השיב שהוא חושב שמדובר היה בעקומות Hadlock (עמ' 550 לפרוטוקול) אך הוא לא זוכר (עמ' 551 לפרוטוקול). הוא יכול היה להביא את העקומה הרלוונטית אך לא הביא (עמ' 552 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם היו טבלאות נוספות שהוא עשה בהן שימוש השיב כי היו עקומות Hadlock, ברנר, הרבה טבלאות (עמ' 552 לפרוטוקול). עוד השיב כי אינו זוכר על בסיס איזו טבלה נתן את תצהירו (עמ' 552 לפרוטוקול).

     

    משקל העובר

  50. בחוות דעתו כתב פרופ' טלר כי הערכת המשקל במועד הבדיקה על ידי פרופ' עודה הצביעה על אחוזון 4 (עמ' 13 לחוות הדעת).

  51. פרופ' גונן כתב, כאמור, כי האבחנה של פרופ' טלר לפיה הערכת המשקל הייתה באחוזון 4 מבוססת על חישוב גיל ההיריון שאינו בהתאם למקובל. עוד לפי חוות דעתו, גם אם מחשבים את גיל ההיריון כפי שנוהג פרופ' טלר, המשקל היה באחוזון 10.

  52. בחקירה הנגדית השיב פרופ' טלר כי את הקביעה לפיה המשקל היה באחוזון 4 הוא קבע על סמך טבלאות Hadlock (עמ' 113 לפרוטוקול). לאחר בדיקה נוספת הוא תיקן ואמר שהמשקל קטן גם מאחוזון 1 (עמ' 114 לפרוטוקול).

  53. בפתח החקירה הנגדית ביקש פרופ' גונן לתקן ולומר שהאחוזונים המתייחסים להערכות המשקל בחוות דעתו הם לפי עקומת ברנר שהייתה נהוגה באותה עת. בשל חוסר תשומת לב הוא כתב בטעות שמדובר בעקומת Hadlock (עמ' 566 לפרוטוקול).

  54. בחקירתו הוא הסביר שעקומת Hadlock בוצעה על בסיס מדידות של עוברים, ללא אימות גיל ההיריון ואילו עקומת ברנר נערכה על פי משקלי לידה של 30 אלף לידות, ולכן היא יותר מדויקת (עמ' 567 לפרוטוקול).

  55. פרופ' טלר העיד כי מגוחך לבדוק את האחוזון לפי עקומת ברנר. הבדיקה נעשית לפי Hadlock (עמ' 60 לפרוטוקול). גם פרופ' פייגין השיב כי המדדים הרלוונטיים לתקופת המקרה הם של Hadlock (עמ' 474 לפרוטוקול).

    לשאלת בית המשפט האם בדק את האחוזונים גם לפי עקומת Hadlock השיב פרופ' גונן שהוא לא בדק זאת וכי האחוזונים לפי עקומת Hadlock שונים (עמ' 567 לפרוטוקול).

    פרופ' גונן לא בירר האם בבית החולים בנהריה השתמשו בתקופה הרלוונטית בעקומת ברנר (עמ' 622 לפרוטוקול).

  56. תשובותיו של פרופ' פייגין תומכות בחוות דעתו של פרופ' טלר. פרופ' עודה לא זכר באיזו עקומה נעזר, אך לא שלל את האפשרות שמדובר בעקומת Hadlock. פרופ' גונן לא בירר באילו עקומות השתמשו בזמן אמת בבית החולים בנהריה. אני מעדיפה, אפוא, את עמדתו של פרופ' טלר לפיה את הבדיקה יש לערוך לפי העקומה של Hadlock (ראו והשוו: ת"א (מחוזי י-ם) 29349-12-12 ר' נ' שירותי בריאות כללית (17.8.16) [להלן: "פס"ד שירותי בריאות כללית"]).

  57. לפי פרופ' פייגין הערכת משקל של 800 גרם בשבוע 27 לפי עקומת Hadlock היא אחוזון 3 (עמ' 487 לפרוטוקול). הערכת משקל של 800 גרם לשבוע 29 היא מתחת לאחוזון 3 (עמ' 486 לפרוטוקול).

    פרופ' גונן הסכים שאם המשקל מתחת לאחוזון 3 מדובר ב- IUGR חמור במיוחד (עמ' 617 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא מסכים כי מדדי התובע הצביעו על IUGR חמור השיב שיש לשאול את אנשי בית החולים בנהריה באיזו טבלה השתמשו.

  58. אני מקבלת, אפוא, את קביעתו של פרופ' טלר לפיה המדדים שמדד פרופ' עודה הצביעו על IUGR חמור.

     

    מיקרוצפליה

  59. הקריטריון למיקרוצפליה הוא שלוש סטיות תקן מתחת לנורמה, לפי העקומה של צ'רבנק (פרופ' גונן, עמ' 626 לפרוטוקול, ת/13).

  60. בחוות דעתו כתב פרופ' גונן כי המיקרוצפליה התפתחה, כפי שקורה במרבית מקרי המיקרוצפליה, רק לאחר הלידה (עמ' 8 לחוות הדעת).

    היקף הראש של התובע בבדיקה של פרופ' עודה היה 22.6 ס"מ.

    כאשר התבקש פרופ' גונן להציג נתון זה על גבי הטבלה של צ'רבנק השיב כי ביחס לשבוע 27 מדובר בנתון שהוא בין 1 ל- 2 סטיות תקן (עמ' 627 לפרוטוקול). ביחס לשבוע 29 זה יותר משלוש סטיות תקן (עמ' 628 לפרוטוקול).

    התשובות של פרופ' גונן תומכות בכך שביום 5.8.93 הצביעו הנתונים על מיקרוצפליה.

  61. פרופ' גונן הוסיף שפרופ' עודה כתב שהייתה מגבלה טכנית בביצוע הבדיקה בגלל המיקום הנמוך של הראש שהוא כנראה לא הצליח למדוד אותו כראוי (עמ' 628 לפרוטוקול). למשמעות של עובדה זו אתייחס להלן.

  62. אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפיה ביום 5.8.93 הצביעו הנתונים על מיקרוצפליה.

     

    הבדיקה אצל פרופ' אוסלנדר, ההמלצות וכוונת ההורים

  63. במהלך הסקירה שבוצעה במרפאת לין ביום 5.7.93 נצפה, כאמור, מעט נוזל פריקרדיאלי, והאם הופנתה לבדיקה מכוונת ללב העובר אצל פרופ' אוסלנדר מבית החולים כרמל (עמ' 16 למוצגי קופת חולים). פרופ' אוסלנדר ביצע בדיקת אולטרסאונד מכוונת ללב העובר (סעיף 8 לתצהיר פרופ' אוסלנדר). הבדיקה נערכה ביום 26.7.93.

  64. במהלך הבדיקה צפה פרופ' אוסלנדר במספר מומים שתאמו לאבחנה של Tetralogy of fallot – מום שבו חלה סטייה של מוצא אבי העורקים מעל המחיצה של הלב. הוא מצא פגם במחיצה הבין חדרית והיצרות עורק הריאה (סעיף 9 לתצהיר פרופ' אוסלנדר). נוסף על כך הוא צפה בנוזל סביב הלב (סעיף 10 לתצהיר).

  65. במסמך שערך פרופ' אוסלנדר לאחר הבדיקה הוא כתב:

    "בני הזוג קיבלו הסבר מלא על הממצא ומשמעותו. בני הזוג מעוניינים בהתיעצות נוספת ובעקרון שוקלים הפסקת הריון, ויפנו לועדה בבי"ח נהריה ליד מקום מגוריהם.

    נשמח לענות על שאלות נוספות בקשר לממצאים הנ"ל".

  66. בחקירה הנגדית השיב פרופ' אוסלנדר שאת המכתב שבו פורטו הממצאים שהוא מצא הוא מסר לאם ביד. עם המכתב היא יכלה לפנות לוועדה, לרופא שלה, או לחזור אליו. הוא לא העביר את המכתב לרופא המטפל או לרופא הנשים (עמ' 641 לפרוטוקול). הוא גם הסביר שאי אפשר היה לבצע הפסקת היריון באותו ביקור שכן צריך היה לרכז ועדה להפסקת היריון שתאשר את הפסקת ההיריון (עמ' 642 לפרוטוקול).

  67. בסיכומים העלה התובע טענות שונות בנוגע להיקף הבדיקה של פרופ' אוסלנדר ולמועד שבו היא בוצעה. אמו של התובע הופנתה לפרופ' אוסלנדר על מנת שיבצע בדיקה מכוונת ללב העובר ואין בסיס לטענה כי זו הייתה הזדמנות חשובה לבדיקת ההאטה בגדילה ומיקום השליה. אני דוחה גם את הטענה שמכתב הפנייה מסודר אל פרופ' אוסלנדר היה משליך על טיב הייעוץ, המסקנות, ודחיפות ההתנהלות אחרי הייעוץ. אין בראיות תמיכה לטענות אלה.

  68. מהראיות עולה כי הבדיקה אצל פרופ' אוסלנדר נדחתה מיום 20.7.93 ליום 26.7.93. אין הסבר מדוע נדחתה הבדיקה, האם לבקשת ההורים או לבקשת המומחה. אני דוחה את טענת התובע לפיה דחיית התור מעבירה אל קופת חולים את הנטל להוכיח כי אלמלא הדחייה, הייתה האם מספיקה לבצע הפסקת היריון. אני גם דוחה את טענת התובע לפיה כבר במועד הסקירה במרפאת לין הייתה דחיפות בקביעת התור לפרופ' אוסלנדר בשל הסיכון ללידה מוקדמת.

     

    פניית האם לבית החולים

  69. מהראיות בתיק עולה כי בתקופה הרלוונטית ועדות להפסקת היריון התכנסו בבית החולים בנהריה בימים ראשון ורביעי (סעיף 8.3 לתצהיר פרופ' עודה).

  70. ביום 1.8.93 (יום ראשון בשבוע), שישה ימים לאחר הבדיקה שערך פרופ' אוסלנדר רשמה עו"ס שעבדה בבית החולים נהריה בשם ע.ח. פתק לד"ר פטרר, ובו צוין כי הגב' ט.א. (אמו של התובע) היא הבחורה שעליה דיברנו ביום ראשון. ד"ר פטרר הייתה בתקופה הרלוונטית רופאת נשים בכירה בבית החולים בנהריה (פרופ' עודה, עמ' 537 לפרוטוקול).

  71. פרופ' גונן אשר נתן חוות דעת מטעם בית החולים השיב כי התהליך של הפסקת היריון מתחיל עם עובדת סוציאלית (עמ' 571 לפרוטוקול).

  72. השתלשלות הדברים תומכת בכך שהאם הגיעה לבית החולים ביום 1.8.93 לצורך הפסקת ההיריון, כפי שאמרה לפרופ' אוסלנדר שתעשה. הפנייה לעו"ס בבית החולים תומכת באפשרות זו.

  73. לא ידוע מה ארע ביום 1.8.93 ומדוע האם לא נבדקה.

  74. העובדת הסוציאלית ע.ח. לא נתנה עדות. בנה הצהיר שהיא חולה, משותקת, במצב סיעודי מלא ודמנטית (נ/6). גם ד"ר פטרר לא נתנה עדות, ולכך אתייחס בהמשך.

  75. ד"ר ט', עבד בתקופה הרלוונטית עם ד"ר פטרר בקופת חולים לאומית.

    ביום 4.8.93 ניגש ד"ר ט' לד"ר פטרר, הסביר לה את מצב האם, והיא הסכימה שצריך להפסיק בדחיפות את ההיריון (סעיף 6 לתצהיר ד"ר ט'). ד"ר ט' פנה אל ד"ר פטרר כי היא הייתה רופאה בכירה בבית החולים בנהריה וגם קולגה שלו בקופת חולים לאומית (עמ' 354 לפרוטוקול).

    ד"ר פטרר ביקשה מד"ר ט' שיכתוב מכתב הפנייה ושהאם תגיע למחרת להיבדק בבית החולים (סעיף 6 לתצהיר ד"ר ט').

    במכתב שכתב ד"ר ט' ביום 4.8.93 נכתב:

    "לפי סיכומנו הנני שולח את גב' א. ט. (במקור נכתב השם המלא – ע.כ.) לבדיקתך מאחר ונמצא לעובר בעיה לבבית Tetralogy of fallot. מצ"ב מכתב מבי"ח כרמל קרדיולוגיה.

    לציין שהנ"ל עברה שני משברים (פטירת שני ילדים) אשר השפיעו על מצבה הגופני הנפשי ולפי שיחה אין ביכולתה לעבור סבל או משבר בידיעה שהעובר יכול לגרום לחידוש הטראומה. הנ"ל נשואה + 3 ילדים בריאים ואין בדעתה כעת להמשיך בהחזקת התינוק."

  76. מכתבו של ד"ר ט' תומך בכך שהאם הייתה מעוניינת בהפסקת ההיריון ולשם כך הגיעה לבית החולים ביום 5.8.93.

  77. המסמך היחיד המתעד את ביקורה של האם בבית החולים ביום 5.8.93 הוא טופס מיון חדר לידה (עמ' 30 לתיק המוצגים של בית החולים; עדותו של פרופ' עודה בעמ' 541 לפרוטוקול). בגיליון מופיע גיל ההיריון לפי תאריך וסת אחרונה - שבוע 29 ובסוגריים 27 לפי אולטרסאונד. נתונים ביחס ללידות הקודמות (מועדים, מין העובר והמשקל בלידה) וממצאי בדיקת האולטרסאונד שערך פרופ' עודה, שאליה התייחסתי לעיל. בראש המסמך כתוב שהאם הופנתה עם אבחנה של "טטרלוגיה של פאלוט".

  78. פרופ' עודה הצהיר כי האם הגיעה לבית החולים והופנתה אליו לבדיקת אולטרסאונד, ככל הנראה בשל רצון בני הזוג בדעה נוספת לגבי הממצא הלבבי (סעיף 5 לתצהיר). הוא לא זוכר את המקרה ואת התצהיר נתן על סמך המסמכים ושגרת העבודה (סעיף 3 לתצהיר). בחקירה הנגדית הוא חזר על הדברים (עמ' 531 לפרוטוקול).

    לשאלה האם ייתכן שהאם נשלחה לצורך הפסקת היריון השיב בשלילה והוסיף שהוא היה מציין אם זו הייתה מטרת הבדיקה (עמ' 531 לפרוטוקול). במהלך החקירה ועל בסיס הרישומים בתיק העלה פרופ' עודה השערה לפיה ד"ר ט' ביקש מד"ר פטרר לדאוג לחוות הדעת הנוספת (עמ' 533 לפרוטוקול), וכי מדובר ב"טובה" שעשתה ד"ר פטרר לד"ר ט' (עמ' 546 לפרוטוקול).

    האם לא אושפזה ביום 5.8.93 אלא נשלחה הביתה, עם הזמנה לחזור ביום ראשון, 8.8.93.

  79. כאשר נשאל פרופ' עודה מדוע האם לא אושפזה, הוא שינה את גרסתו והשיב שהיא פנתה לבית החולים כדי להפסיק את ההיריון, זו הייתה המטרה העיקרית שלה, ואחרי הבדיקה הזמינו אותה לוועדה (עמ' 541 לפרוטוקול). הוא מניח שהוא הפנה אותה חזרה לד"ר פטרר שקבעה לה תור לוועדה כי זו הייתה המטרה שלה (עמ' 539 לפרוטוקול).

  80. פרופ' גונן כתב בחוות דעתו כי הבדיקה של פרופ' עודה בוצעה לנוכח בקשת היולדת לחוות דעת נוספת לגבי אבחנת מום הלב טרם קבלת החלטה לגבי הפסקת היריון.

    פרופ' גונן סבר שבבית החולים בנהריה לא נדרשה בדיקה נוספת אחרי הבדיקה של פרופ' אוסלנדר, ולכן הניח שהאם הגיעה על מנת לקבל חוות דעת נוספת (עמ' 599 לפרוטוקול). בהמשך השיב שהוא לא יודע מה הייתה הפרקטיקה בבית החולים בנהריה באותה תקופה (עמ' 600 לפרוטוקול).

    לשאלת בית המשפט האם סביר שהאם התקבלה למיון ונשלחה לפרופ' עודה על מנת לקבל חוות דעת שניה, השיב פרופ' גונן שהוא הבין מהמסמכים שמישהו סידר לה בפרוטקציה להגיע לבית החולים כדי שפרופ' עודה, שהיה רופא בכיר, מומחה באולטרסאונד, יערוך את בדיקת האולטרסאונד כדי לקבל החלטה אם לגשת או לא לגשת לוועדה (עמ' 615 לפרוטוקול).

  81. מכתבו של ד"ר ט' תומך, כאמור, בכך שהאם הגיעה לבית החולים כדי להפסיק את ההיריון, ולא כדי לקבל חוות דעת שנייה על אודות המום הלבבי. בשנת 1993 פרופ' עודה לא קיבל עדיין את המומחיות בגינקולוגיה ומיילדות ולא היה עדיין רופא בכיר ומומחה באולטרסאונד. פרופ' עודה העיד, כאמור, שהאם הגיעה לבית החולים לצורך הפסקת היריון.

  82. המסמכים הרפואיים אשר נערכו בבית החולים לאחר הלידה תומכים אף הם בכך שהאם הגיעה לצורך הפסקת ההיריון.

     

     

  83. בגיליון בדיקת הגוף במחלקת ילודים נכתב כי:

    "...5/8 נבדקה במח' נשים עקב אבחנת מום לב בסקירת מערכות, נדונה אפשרות הפסקת ההיריון, התקבלה זמן קצר טרם לידתו בשבוע 26 עם דימום נרתיקי וירידת מים..."

    בטופס ההפניה לביצוע הערכה התפתחותית שנערך ביום 4.11.93 נכתב:

    "בבדיקה אחרונה בכרמל חשדו בבעיה בלב, רצתה לעשות הפלה, חזרה אחרי יומיים להפלה, קיבלה צירים" (עמ' 121 לתיק המוצגים של נתבעת 1).

    "הוא היה אמור להיולד "פגוע". בעלה לא רצה בגלל כל הטראומות שלה שתלד, אך לא הספיקה להגיע להפלה. היא אמרה שבלבה רצתה, ואכן היום הוא מביא אושר לכולם" (עמ' 124 לתיק המוצגים של נתבעת 1).

  84. פרופ' פייגין, אשר נתן חוות דעת מטעם קופת החולים, כתב בסוף חוות דעתו כי ברור שהיולדת כבר החליטה על בסיס הממצא הלבבי ובשל מצבה הנפשי שהיא מעוניינת בהפסקת היריון. הוועדה לא הספיקה לדון בבקשה, ובוודאי לא הייתה דחייה של בקשה זו.

  85. אני מקבלת, אפוא, את גרסת התובע וקובעת כי האם הגיעה לבית החולים ביום 5.8.93 לצורך הפסקת ההיריון ולא לצורך קבלת חוות דעת שנייה בעניין המום הלבבי.

     

    ממצאי הבדיקה של פרופ' עודה

  86. פרופ' עודה ציין שגיל ההיריון לפי תאריך וסת אחרונה 29+1 שבועות ובסוגריים 27 לפי אולטרסאונד. היקף הבטן והירך שנמדדו התאימו ל- 26 שבועות. היקף הראש וקוטרו התאימו לשבוע 24+5 ו- 24+4 בהתאמה, ומשקל העובר הוערך ב- 800 גרם.

    הוא אבחן שליה קדמית נמוכה, ציין שלית פתח, עם סימן שאלה ליד. בלב אבחן התרחבות פרוזדור ימני ומצב של Overriding Aorta אך לא נצפה מום מסוג VSD.

    נכתב שהאם מתלוננת על דימום מזה שבועיים.

  87. פרופ' עודה הצהיר שעל פי בדיקתו את לב העובר לא הייתה אינדיקציה להפסקת היריון (סעיף 8.3 לתצהיר), ולא הייתה סיבה לאשפז (סעיף 8.2 לתצהיר).

    לפי תצהירו מדידות העובר בבדיקתו הצביעו על עובר קטן במקצת מהממוצע אך בטווח הנורמה.

  88. מהרישום שערך פרופ' עודה, כמו גם מעדותו, עלה שהאם לא התלוננה על דימום כאשר הגיעה לבית החולים. לאחר שהוא ראה בבדיקה שהשליה נמוכה, הוא שאל אותה לגבי דימום והיא מסרה על דימום מזה שבועיים.

     

    חוות דעת הצדדים

  89. לפי חוות דעתו של פרופ' טלר, ביום 5.8.93 עמד לפני הצוות הרפואי המצב הבא: עובר עם מום לבבי ופיגור קשה בגדילה תוך רחמי, שהלך והחמיר בהשוואה לשלבי היריון מוקדמים יותר, ממצא המנבא תסמונות רבות. כמו כן היה דימום הנמשך קרוב לשבוע ואשה עם בעיות פסיכיאטריות. מצב זה חייב את השארת האישה באשפוז (הן נוכח מצב העובר והדימום המתמשך והן נוכח מצוקת האם); כינוס ועדה וביצוע הפסקת היריון – ככל שההורים חפצים בכך (כפי שאכן היו).

    תחת זאת התבקשה האם לשוב רק כעבור שלושה ימים להמשך בירור. כאשר לא ברור מהו אותו בירור שאליו היא הוזמנה. האם בירור מצב העובר או המשך בירור הפסקת ההיריון.

    פרופ' טלר מפנה לכך שלא נערך דיון בין הצוות הרפואי בבית החולים לבין בני הזוג ביחס להפסקת ההיריון ולא נערך דיון בין חברי הצוות. לדעתו מדובר בהתנהלות שטחית, בלתי מקצועית ואפילו חובבנית מצד הצוות הרפואי.

  90. פרופ' גונן כתב כי ממצאי הבדיקה של פרופ' עודה שללו את האבחנה של פרופ' אוסלנדר והצביעו על מום קל יותר שלא מהווה אינדיקציה להפסקת היריון. הנתונים שעמדו לפני הרופאים ביום 5.8.93 לא רק שלא תמכו באפשרות לקיום מומים נוספים בסבירות גבוהה, אלא שללו בסבירות גבוהה אפשרות זו.

    לפי פרופ' גונן, גם אם האם הייתה מאושפזת ביום 5.8.93, לנוכח כל הנתונים שעמדו לפני הצוות, לא הייתה עילה להציע או לאשר הפסקת היריון בכלל, ובשלב החיות בפרט, וועדה להפסקת היריון לא הייתה מאשרת במצב כזה הפסקת היריון. האבחנה של שלית פתח חלקית מסבירה את קיום הדימומים, ובהיעדר תיעוד על דימום במועד הבדיקה, לא הייתה אינדיקציה לאשפוז מיידי.

  91. לשאלת בית המשפט מדוע לא ערך לאם בדיקה כללית לאור הדימום והמכתב של ד"ר ט' לגבי מצבה הנפשי והסתפק בבדיקה ממוקדת ללב, השיב פרופ' עודה שהאם הופנתה אליו לבדיקת הלב (עמ' 545 לפרוטוקול). בהמשך העיד שהוא לא מצא IUGR (עמ' 546 לפרוטוקול). ממוצע המדדים שהוא מדד היה 25+כמה ימים וזה עדיין בטווח הטעות של שבוע 27 (עמ' 560 לפרוטוקול). בשלב מוקדם יותר של החקירה השיב שהוא כתב את הממצאים שהוא מצא ועם הממצאים חזרה האם, קרוב לוודאי, לד"ר פטרר (עמ' 537 לפרוטוקול). הוא שלח את האם לד"ר פטרר אשר מחליטה אם לאשפז או לא (עמ' 539 לפרוטוקול).

    פרופ' עודה העיד כי מדידות הראש לא מדויקות. הוא לא הצליח להדגים טוב את הראש אשר היה כנראה עמוק באגן. לשאלת בית המשפט מדוע לא בדק שוב את היקף הראש, אם מצא ממצא לא ברור המעיד על בדיקה לא תקינה, השיב: "הזמינו אותה ביום ראשון, זה לא היה הנושא על הפרק. הזמינו אותה לוועדה להפסקת היריון ביום ראשון" (עמ' 557 לפרוטוקול).

  92. כפי שקבעתי לעיל, גיל ההיריון היה 29 שבועות ולא 27 שבועות, ומדדי העובר בהתייחס לגיל ההיריון הצביעו על פיגור בהתפתחות. פרופ' עודה לא התייחס למדדי העובר ולמשמעות שיש להם והסתפק בציון הממצאים על גבי טופס הבדיקה.

  93. ביום 6.8.93 כתב ד"ר ט' מכתב הפנייה נוסף, הפעם למיון נשים. במכתב הוא כתב:

    "הנ"ל נ+3 נמצאת בשבוע 26 להריונה. היתה השבוע במחלקתכם עקב דימום לידני וכאבי בטן התואמים לצירי לידה. נעשה בירור גניקולוגי על ידי ד"ר פטרר והוזמנה להמשך בירור ביום א 8.8.93.

    כעת מתלוננת על כאבי בטן תחתונה מלווה בדימום לידני.

    מופנית למיון נשים להמשך טיפול".

    מהמכתב של ד"ר ט' עולה, לכאורה, שד"ר פטרר בדקה את האם, כפי שהניח גם פרופ' עודה. במסמכי בית החולים אין תיעוד על בדיקה או בירור שנעשו על ידה.

  94. ד"ר פטרר לא הוזמנה על ידי בית החולים להעיד.

    לטענת בית החולים אין לייחס משקל לכך שהיא לא העידה. הרופא שבדק את האם ביום 5.8.93 נתן תצהיר. בית החולים לא הצליח ליצור קשר עם ד"ר פטרר עוד משלב הגשת התביעה. גם אם ניתן היה ליצור עמה קשר, אין רישום בכתב ידה הרלוונטי לטענות התביעה ולא ניתן היה לקבל את גרסתה.

    לטענת בית החולים יש להשית על התובע את הקושי ליצור קשר עם ד"ר פטרר, בשל עיתוי הגשת התביעה, כאשר התובע, שעליו נטל הראיה, לא ניסה לזמן אותה בעצמו, והסיבות לכך ברורות.

  95. ד"ר פטרר הייתה מעורבת במקרה. ביום 1.8.93 שוחחה עמה העובדת הסוציאלית על אמו של התובע. ביום 4.8.93 שוחח עמה ד"ר ט' ולבקשתה שלח אליה מכתב. פרופ' עודה הזכיר אותה כמי שהייתה מעורבת וד"ר ט' הזכיר אותה, במכתבו מיום 6.8.93 כמי שבדקה את האם ביום 5.8.93.

    הטענה כי לא ניתן היה ליצור קשר עם ד"ר פטרר עלתה בסיכומים ואינה נתמכת בראיות בית החולים. הטענה כי ד"ר פטרר ממילא לא הייתה זוכרת את המקרה אינה מבוססת.

    אי ההעדה של ד"ר פטרר פועלת לחובת בית החולים.

  96. אין כל ראייה על כך שבבית החולים התקיים דיון בנוגע למשמעות המום הלבבי שאבחן פרופ' עודה, גם אם אינו חמור כפי שסבר פרופ' אוסלנדר, על רקע הפיגור בגדילה כפי שעלה מהבדיקה. לא נשקל מצב האם כפי שתואר במכתבו של ד"ר ט', ולא הייתה התייחסות לדימום, שעליו התלוננה האם.

     

    האם היה דימום ביום 5.8.93

  97. בחוות הדעת כתב פרופ' גונן שאם ד"ר ט' לא ציין דימום ביום 4.8.93, לא היה דימום. בחקירה הנגדית הוא השיב שהוא לא התרשם שהיה דימום והניח שההתייחסות לדימום בבדיקה של פרופ' עודה הייתה חלק מהאנמנזה (עמ' 578 לפרוטוקול).

    פרופ' גונן הסכים שפרופ' עודה לא בדק אם יש דימום והניח שאם האישה הייתה מוסרת על דימום, הוא היה בודק זאת (עמ' 579 לפרוטוקול).

  98. מחקירתו של פרופ' עודה עלה כי האם לא התלוננה מיוזמתה על דימום, אלא מסרה על כך בתשובה לשאלתו, לאחר שהוא ראה את מיקום השליה.

  99. בחקירתו הנגדית השיב פרופ' עודה שאם האם הייתה מגיעה לחדר לידה בגלל דימום, היא הייתה מתאשפזת, אלא שהיא הגיעה בעניין הלב (עמ' 538 לפרוטוקול). הוא הניח שהוא בדק את הדימום ואם היה דימום משמעותי הוא היה מאשפז את האם (עמ' 539 לפרוטוקול).

  100. לא די בעדותו של פרופ' עודה, שאינה נתמכת ברישום מזמן אמת, כדי לקבוע שהדימום נבדק ולא היה משמעותי. לא ברור מדוע ייחס פרופ' עודה משקל לעובדה שהאם לא הגיעה עם תלונה של דימום, אלא מסרה על הדימום בעקבות שאלתו, במיוחד במצב שבו השאלה נשאלה עקב מצב השלייה כפי שהוא ראה בבדיקה אשר גרם לו לחשוד בכך שיש דימום.

    ד"ר ט' לא טיפל באם, לא בדק אותה, וכתב את המכתבים כדי לזרז את הטיפול בהפסקת ההיריון ולכן אין לתת משקל לכך שהוא לא ציין במכתב מיום 4.8.93 שהאם סובלת מדימום. כאמור, גם לפרופ' עודה לא מסרה האם מיוזמתה על דימום, והמידע התקבל לאחר שהיא נשאלה על כך.

    ההנחה של פרופ' גונן שלא היה דימום אינה נתמכת בראיות ובעדותו של פרופ' עודה.

  101. אני קובעת, אפוא, כי במועד הבדיקה על ידי פרופ' עודה היה דימום.

  102. בחקירה הנגדית השיב פרופ' גונן שכאשר אישה מגיעה בטרימסטר שלישי עם דימום ואומרת שהיא מדממת שבועיים, יש לברר את עוצמת הדימום והאם הוא מלווה בכאבים. הוא גם הסכים שאם האם דיממה, צריך היה לאשפז אותה (עמ' 576 לפרוטוקול).

  103. אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפיה היה על בית החולים לאשפז את האם ביום 5.8.93.

     

    האם הוזמנה להמשך בירור ליום 8.8.93

  104. הראיות תומכות בכך שהאם אמורה הייתה להתייצב בבית החולים ביום 8.8.93 להמשך בירור. לטענת בית החולים היא אמורה הייתה להתייצב להמשך בירור/ועדה להפסקת היריון.

  105. במכתבו של ד"ר ט' מיום 6.8.93, נכתב כי האם הוזמנה להמשך בירור. וכך עולה גם מגיליון בדיקת הגוף ומהלך המחלה (עמ' 39 למוצגי בית החולים), שם נרשם שהיא אמורה הייתה להתייצב ביום 8.8.93 לבירור נוסף, אך הגיעה עקב צירים ביום 6.8.93.

  106. פרופ' עודה השיב מספר פעמים שהאם הוזמנה ליום ראשון לוועדה להפסקת היריון. כשהתבקש להפנות להזמנה, הפנה לפתק ת/10.

    בפתק, אשר סומן ת/10 נכתבו מספרי טלפונים של הוועדה, מספר טלפון של בית החולים נהריה, ונכתב בו: "ליד חדר מיון לשרות סוסיאלית יום רשואן שעה 11:00" (כך במקור).

    הפתק נמצא בתיק בית החולים ואינו נושא תאריך. לטענת בית החולים זו ההזמנה שהאם קיבלה ליום ראשון 8.8.93. לטענת התובע האם קיבלה את הפתק אחרי הבדיקה של פרופ' אוסלנדר ולפני שהגיעה לבית החולים בפעם הראשונה ביום 1.8.93.

    אני מקבלת את טענת בית החולים לפיה האם הוזמנה ליום 8.8.93. קיבלתי גם את טענת התובע לפיה היא התייצבה בבית החולים ביום 1.8.93. לאור זאת מתייתר הצורך להכריע במחלוקת בין הצדדים האם הפתק, ת/10, מהווה הזמנה ליום 1.8.93 או ליום 8.8.93.

     

    הלידה

  107. ביום 6.8.93 בשעות הערב המאוחרות, לאחר ירידת מים, התקבלה האם לחדר לידה וילדה את התובע. התובע נולד במשקל 900 גרם.

  108. עם יציאת השליה נצפתה היפרדות של 50% מהשליה (עמ' 31 לתיק המוצגים מטעם בית החולים).

  109. התובע לא נולד עם מום לבבי מסוג Tetralogy of fallot אלא עם מום לבבי קל יותר.

     

    האם צריך היה לצפות את הלידה ביום 6.8.93

  110. לפי חוות דעתו של פרופ' טלר: "לאשה היו סימנים בולטים שהעלו מאד את הסיכון ללידה מוקדמת או צורך להתערבות דחופה לילוד העובר (במקרה של דימום חזק או התקדמות מהירה ללידה). על הצוות הרפואי הייתה מוטלת החובה לכינוס מיידי של הועדה להפסקת הריון, ולאחר אישור (ודאי) של הועדה לבצע מיד Feticide וגרימת לידה מוקדמת" (עמ' 15 לחוות הדעת).

    לפי חוות הדעת, למרות הדימום שנמשך מספר ימים ולמרות שהאישה הייתה בעיצומו של הליך שהיה אמור להוביל לכינוס הוועדה להפסקת היריון ולביצוע הפסקת הריון לאחר האישור, לא בוצעה בדיקת צוואר רחם, כמתחייב. קיימת סבירות גבוהה כי במועד זה כבר הייתה פתיחה חלקית של צוואר הרחם, דבר שהיה מחייב להשלים את הפעולות הקשורות להפסקת הריון: כינוס בהול של הוועדה, Feticide ע"י הזרקת KCL וגרימת לידה מוקדמת.

    בחקירה הנגדית השיב פרופ' טלר כי: "אשה עם הנתונים שלה שיש לה דימום, שיליית פתח והיא מדממת כבר שבועיים היא בסיכון מאד גבוה ללידה מוקדמת, אי אפשר להגיד בואי ביום ראשון כי אתה לא יודע מה יקרה עד יום ראשון. אתה חייב באותו יום לסגור עניין, או הולכים להפסקת היריון או לא מאשרים הפסקת היריון" (עמ' 132 לפרוטוקול).

  111. פרופ' עודה העיד: "אם אני בדקתי את השליה וראיתי שהיא שליה נמוכה, קרוב לוודאי שגם ראיתי את הצוואר. אם הייתה פתיחה הייתי רואה" (עמ' 561 לפרוטוקול). בזמן אמת לא נרשם דבר על אודות בדיקת צוואר הרחם, או על קיומה של פתיחה, ולא די בעדות זו של פרופ' עודה כדי לקבוע שהבדיקה נעשתה.

  112. פרופ' גונן השיב שהסיבות העיקריות לדימום הן שליית פתח או היפרדות שליה. פרופ' עודה מצא שליית פתח נמוכה, ולכן ההנחה הייתה שזה הגורם לדימום (עמ' 577 לפרוטוקול). פרופ' עודה אכן ציין בממצאי הסקירה שליית פתח, אולם לצד זה הוסיף סימן שאלה. בסופו של דבר התברר שלא הייתה שליית פתח, כי האם ילדה בלידה רגילה (עמ' 537 לפרוטוקול).

  113. גם בנושא החשש מלידה מוקדמת אני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' טלר וקובעת כי ביום 5.8.93 אמור היה הצוות הרפואי לחשוש מפני לידה מוקדמת.

  114. לשאלת בית המשפט השיב פרופ' גונן כי אם יש אישה שאתה מתכנן להפסיק את ההיריון שלה, ואתה חושש שהמצב הרפואי שלה לא יאפשר לה להגיע עד לעוד שלושה ימים, צריך לפעול באופן מיידי (עמ' 597 לפרוטוקול), אולם הוא הדגיש שלא אלה עובדות המקרה (עמ' 596 לפרוטוקול).

    משקבעתי שאלה הן עובדות המקרה, תומכת תשובתו של פרופ' גונן בחוות דעתו של פרופ' טלר.

     

    המעקב בקופת חולים

  115. בבדיקה שערך ד"ר קורנבלום ביום 24.6.93 ובסקירת המערכות שנערכה במרפאת לין ביום 5.7.93, היה פער של 2-1.5 שבועות בין גיל ההיריון לפי הבדיקה לבין מועד הוסת האחרונה.

    ד"ר קורנבלום המליץ על מעקב גדילה. במרפאת לין נכתב שהאם תבוא לביקורת עוד שבועיים.

  116. כאמור, לאחר הבדיקה במרפאת לין הופנתה, האם לפרופ' אוסלנדר לבדיקה מכוונת ללב העובר, אולם היא לא הוזמנה למעקב גדילה ומעקב כזה לא נערך, על אף שהיא הייתה במרפאה ביום 11.7.93 (אצל ד"ר אלפרן), וביום 12.7.93 (אצל אחות המרפאה), ושניהם היו ערים לממצאי הסקירה במרפאת לין, והאחות אף קיבלה את ממצאי הסקירה של ד"ר קורנבלום.

    פרופ' אוסלנדר העיד שהבדיקה אצלו הייתה מכוונת ללב. הוא לא אמור היה לבצע מעקב גדילה ולא לבדוק מדדים (עמ' 638 לפרוטוקול).

  117. בסיכומים טוענת קופת החולים כי הטענה לפיה היה עליה לבצע בירור בגין IUGR לא נטענה בחוות דעתו של פרופ' טלר ודי בכך כדי לדחותה. נוסף על כך יש לדחות את הטענה לגופה.

  118. בכתב התביעה נטען (כנגד שתי הנתבעות) כי הן לא ביצעו מעקב הריון תקין ומספק והסתפקו בביצוע מעקב הריון לקוי וחסר ביותר (סעיף 56ב לכתב התביעה).

    פרופ' טלר כתב בחוות דעתו כי לאור נתוני ההיריון, צריך היה להסביר לבני הזוג כי למעט המום הלבבי אשר אובחן, קיימת סבירות גבוהה מאד כי היילוד יסבול ממומים נוספים, לרבות פיגור התפתחותי ופיגור שכלי.

    אני מקבלת את טענת קופת חולים לפיה נראה כי פרופ' טלר התייחס במשפט ספציפי זה לבית החולים, אולם הקביעות בחוות הדעת ותוכנה תומכים בטענה שנטענה בכתב התביעה בנוגע לאי ביצוע מעקב היריון תקין ומספק, בהקשר של מעקב הגדילה.

    פרופ' פייגין וקופת החולים ראו את הטענה כמופנית גם כלפי קופת החולים, ופרופ' פייגין התייחס אליה בחוות דעתו וכתב:

    "לקראת סוף חוות דעתו של פרופ' טלר, צצה טענה נוספת, שהיה מקום להסביר בנוסף לנושא הלבבי, את הסבירות הרבה שהילוד יסבול גם מפיגור התפתחותי ופיגור שכלי. ברור, שהיולדת כבר החליטה על בסיס הממצא הלבבי ובשל מצבה הנפשי שהיא מעוניינת בהפסקת היריון. הוועדה לא הספיקה כאמור לדון בבקשה, ובודאי לא הייתה דחייה של בקשה זו. עובדות אלה עושות את הטיעון על הסיכון הנוסף לחסר משמעות ולבלתי רלבנטי" (עמ' 7 לחוות הדעת).

  119. פרופ' פייגין התייחס לטענות פרופ' טלר בנוגע למעקב הצמיחה גם בהקשר לזכאות האם להפסקת היריון וכתב כי: "האטה בצמיחה ביחס למדידת אולטרסאונד קודמת היא סיבה למעקב/ברור אך לא להמלצה על הפסקת הריון" (עמ' 6 לחוות הדעת).

  120. גם בחקירות המומחים והעדים התייחסו ב"כ הצדדים למעקב הגדילה.

  121. אני דוחה, אפוא, את טענת קופת החולים לפיה יש לדחות על הסף את הטענות הנוגעות למעקב הגדילה.

  122. פרופ' טלר העיד כי מעקב גדילה מתבצע כל 3-2 שבועות (עמ' 62 לפרוטוקול). פרופ' פייגין השיב כי בדיקה חוזרת נעשית כעבור עשרה ימים או שבועיים (עמ' 459 לפרוטוקול).

    שני המומחים הסכימו כי חשוב לבדוק את קצב העמקת הפיגור בגדילה (עמ' 62, עמ' 458 לפרוטוקול). ככל שישנה האטה שמחמירה, עושים גם בירור גנטי (עמ' 458 לפרוטוקול).

  123. הבדיקה במרפאת לין נערכה ביום 5.7.93. שני המומחים מסכימים כי במסגרת מעקב הגדילה אמורים היו להזמין את האם לבדיקה חוזרת בסביבות 19.7.93 דהיינו עוד לפני הבדיקה אצל פרופ' אוסלנדר.

  124. אני דוחה את טענת פרופ' פייגין לפיה החלטת האם להפסיק את ההיריון בשל הממצא הלבבי מייתרת את הדיון במעקב הגדילה.

  125. לו היה מתבצע מעקב גדילה, במקביל לבירור של הממצא הלבבי, הייתה מונחת לפני בית החולים תמונה מלאה ומבוססת, כאשר הגיעה האם לצורך ביצוע הפסקת ההיריון.

  126. אין עדות על כך שד"ר אלפרן יידע את האם על הצורך במעקב גדילה, ומשמעותו. הוא העיד שהוא ציפה שהאם תחזור אליו לביקורת אחרי בית החולים כרמל, כפי שעשתה קודם לכן, והוא יפעל הלאה בהתאם. אולם לא די בכך, מה גם שהוא עצמו העיד שהוא ראה במכתבו של פרופ' אוסלנדר הפנייה לביצוע הפלה שעמה האם יכולה להגיע ישירות לבית החולים (עמ' 446 לפרוטוקול).

  127. לעניין אחריות קופת החולים בנסיבות דומות ראו את פס"ד שירותי בריאות כללית.

     

    האם בית החולים נהריה הוא גורם זר מתערב

  128. פרופ' טלר כתב בחוות דעתו כי על פי התיעוד, כבר בתאריך 10.7.93 היה מאורע של דימום קל שחלף, אך לא נעשה כל ניסיון להקדים את התור לבדיקת הלב, על אף שהסתמן סיכון ללידה מוקדמת נוכח הדימום והשליה הנמוכה.

    אני מקבלת את טענת קופת חולים לפיה בנתונים שעמדו לפניה היא לא הייתה צריכה לחשוד באותו שלב שהאם בסיכון ללידה מוקדמת.

  129. לטענת קופת החולים, יש לראות בבית החולים גורם זר מתערב אשר במעשיו ניתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של הנתבעת לבין הנזקים.

    לטענתה, ביום 1.8.93 התייצבה האם בבית החולים לצורך הפסקת ההיריון. היא עדיין לא נכנסה ללידה מוקדמת וניתן היה להפסיק את ההיריון כבר במועד זה, או בכל אחד מהימים שחלפו ממועד זה ועד להיפרדות השליה; ההחלטה שלא להפסיק את ההיריון הייתה של בית החולים או של ההורים, תוך התעלמות מהמלצת פרופ' אוסלנדר שאבחן מום לבבי שהצדיק להפסיק את ההיריון. עוד לטענתה, לא הייתה לה כל דרך לדעת שבמוסד רפואי אחר יחלקו על האבחנה של פרופ' אוסלנדר ולא יבצעו הפסקת היריון.

  130. אני דוחה את טענת קופת החולים לפיה מעשי בית החולים מנתקים את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות שלה לבין נזקי התובע. ההתרשלות של בית החולים בניהול המקרה, לאחר שהאם הגיעה לבית החולים מצטרפת להתרשלות של קופת החולים באי ביצוע מעקב הגדילה ולכן הם מעוולים במשותף.

    הטענה לפיה קופת החולים לא הייתה יכולה לצפות שחרף ההמלצה של פרופ' אוסלנדר לא יאשרו את הפסקת ההיריון לא מעוגנת בראיות. פרופ' פייגין העיד שבית החולים נהריה, כמו בית החולים מאיר שבו הוא עובד, לא מקבל החלטות על פי בדיקות של מוסד אחר אלא חוזר על הבדיקה בבית החולים (עמ' 504 לפרוטוקול). גם פרופ' גונן העיד שבמחלקה שלו לא יחליטו על הפסקת היריון על סמך אולטרסאונד שביצע מישהו אחר (עמ' 599 לפרוטוקול).

    אחריותו של בית החולים איננה בכך שלא קיבל את האבחנה של פרופ' אוסלנדר במלואה, אלא בכך שלא התייחס לתמונה הכוללת, של מום לבבי עם פיגור בהתפתחות. קופת החולים תרמה ברשלנותה לכך שבמועד הרלוונטי לא היה ידוע על הפיגור בהתפתחות לאחר שהיא לא ביצעה את מעקב הגדילה כנדרש.

     

    האם ועדה הייתה מאשרת הפסקת היריון

  131. לטענת בית החולים התובע לא הוכיח שהמום הקל יותר שאובחן בבית החולים היה מקבל את אישור הוועדה להפסקת היריון שכן מדובר במום קל.

  132. בית החולים מתעלם בטיעון זה ממכלול הממצאים אשר אובחנו, אשר כללו IUGR חמור, מיקרוצפליה ומום לבבי.

  133. בסיכומים טען בית החולים כי לא הייתה אפשרות לכנס ועדה להפסקת היריון אד הוק וכי גם כאשר מאושרת המתת עובר, אין ללמוד מכך שהפעולה מבוצעת מיד. טענות אלה לא נתמכות בראיות שהגיש בית החולים.

    פרופ' גונן העיד אמנם כי בוועדה כזו צריך היה לשבת מנהל בית חולים, מנהל מחלקת יולדות, מנהל מחלקת יילודים ועובדת סוציאלית ולוקח מספר ימים לכנס אותם (עמ' 597 לפרוטוקול), אולם מדובר לכל היותר בסברה או בהנחה של פרופ' גונן, ולא בעדות המבוססת על עובדות.

     

    הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנכות

  134. לטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח שמתקיים קשר סיבתי בין מצבו לבין המום הלבבי המולד שבגינו הומלץ לאם להפסיק את ההיריון. הנזק שהתממש לא היה צפוי והיה מרוחק מאוד. לטענת בית החולים הטענה לאי הפסקת היריון עקב סיכון לתסמונת גנטית היא שגויה ואין לה זכר בחוות הדעת של פרופ' טלר או בכתב התביעה.

    אני דוחה את טענת בית החולים. הטענה לאי הפסקת ההיריון עקב סיכון לתסמונת גנטית נטענה בחוות דעתו של פרופ' טלר, וכפי שיפורט להלן, איננה שגויה.

    פרופ' טלר כתב בחוות דעתו כי עם הגעת האם לביה"ח בנהריה, התווסף לבעיות כבדות המשקל שהיו ידועות קודם פיגור בגדילה תוך רחמי. האטה בגדילה כבר הופיעה קודם לכן אך בבדיקה בתאריך 6.8.93 התקבלה הערכת משקל של העובר התואמת לאחוזון 4 (עמ' 15 לחוות הדעת).

    ובהמשך:

    "יתר על כן, לאור נתוני ההיריון, היה צריך להסביר לבני הזוג כי למעט המום הלבבי אשר אובחן, סבירות גבוהה מאוד כי היילוד יסבול ממומים נוספים, לרבות פיגור התפתחותי ופיגור שכלי" (עמ' 15 לחוות הדעת).

     

    האם התובע סובל מתסמונת או מסיבוכי פגות

  135. אין מחלוקת שהתובע סובל משיתוק מוחין, פיגור שכלי וסכיזופרניה. המחלוקת היא האם שיתוק המוחין הוא חלק מתסמונת גנטית, כפי שטוען התובע, או תוצאה של הפגות, כפי שטוענות הנתבעות.

  136. לגבי הסכיזופרניה, אין מחלוקת שהיא התפתחה לאחר הלידה ולא קשורה לתסמונת הגנטית או לפגות.

  137. התובע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתה של ד"ר מירה גינזברג, מומחית בנוירולוגית ילדים והתפתחות הילד. קופת החולים הגישה את חוות דעתה של פרופ' ציפורה דולפין, מומחית לרפואת תינוקות ופגים ומומחית לרפואת ילדים.

  138. לפי חוות דעתה של ד"ר גינזברג, מכלול הסימנים אצל התובע מתאים יותר לאבחנה של תסמונת גנטית, ולא יכול להיות מיוחס לפגות (עמ' 10 לחוות הדעת). בחקירה הנגדית הסבירה המומחית כי תסמונת היא אוסף של תסמינים שאינם בהכרח קשורים נסיבתית. סיבות גנטיות שונות גורמות לתסמונות גנטיות (עמ' 155 לפרוטוקול). השם של רוב התסמונות לא ידוע וגם הסיבה הגנטית לקיומן לא ידועה (עמ' 145 לפרוטוקול). יש עשרות אם לא מאות של תסמונות שמתגלות חדשות לבקרים שהן בודדות ולא מצאו להן אבחון גנטי. כאשר מדברים על תסמונת גנטית, הכוונה שמדובר בפגם גנטי (עמ' 168 לפרוטוקול).

  139. בהתייחס לממצאים הנוירולוגיים של התובע כתבה ד"ר גינזברג כי חוסר מלא או חלקי של הקורפוס קלוזום הוא הממצא הנוירולוגי השכיח ביותר המאובחן בחיים התוך רחמיים. במחצית המקרים קיימים ממצאים נוספים, מוחיים וחוץ מוחיים. הממצאים המוחיים עשויים להיות בין השאר מיקרוצפליה כפי שקיים אצל התובע. הממצאים החוץ מוחיים יכולים לכלול הפרעות במבנה הפנים והגולגולת כפי שקיים אצל התובע: פנים מוארכות עם הצרות, צניחה של עפעף אחד. ממצאים לבבים כמו pulmonic & vsd stenosis, הפרעות שלדיות: גפיים דקות מאוד, קומה נמוכה וסקוליוזיס לכל אורך ע"ש.

  140. לפי פרופ' דולפין, אין קשר בין האבחנות שניתנו בהיריון לבין הנכות של התובע כיום. השיתוק של הרגליים והפיגור השכלי קשורים לכך שהוא נולד פג מאוד צעיר בשבוע 27 להיריון ולאחר הלידה היה מהלך מאוד סוער בפגיה.

  141. פרופ' דולפין מבססת את חוות דעתה על כך שלא היה עיכוב בגדילה התוך רחמית; מום הלב הוא בצורה קלה שאיננה גורמת לכל תחלואה. לשיטתה החוסר החלקי של הקורפוס קלוזום (אשר לא אובחן לפני הלידה) לא קשור לנכות שממנה התובע סובל. 

    לעומת זאת, לאחר הלידה סבל התובע ממצוקה נשימתית אופיינית לפגים ולכן הוכנס טובוס לקנה הנשימה. הוא הועבר מונשם לפגיה; במשך מספר ימים המזון שהוכנס דרך הזונדה נשאר בקיבה ולא נקלט; היו הפרשת סוכר בשתן ללא רמות גבוהות של סוכר בדם; אירועים שבהם רמת הסוכר בדם ירדה לרמות נמוכות מאוד; רמות מאוד נמוכות של נתרן בדם – בעיה שתוקנה תוך מספר ימים; הפסקות נשימה של פגות. התובע הגיב בצורה חלקית לטיפול המקובל של מתן אמינופילין ולכן היה צורך להנשימו דרך טובוס.

  142. בניגוד לפרופ' דולפין, קבעה ד"ר גינזברג כי המהלך בפגיה לא היה סוער ברמה אשר יש בה כדי להסביר את מצבו של התובע. לא היו דימום תוך מוחי, ירידת סטורציות משמעותית, חסר באספקת דם, או ציסטות מוחיות שגורמים לפגיעה מוחית (עמ' 179 לפרוטוקול). בהדמיה אין עדות לפגיעה מוחית. ב- CT ראו שיש הפרדה טובה בין החומר האפור והלבן (עמ' 188 לפרוטוקול), ולא צוינו ממצאים פתולוגיים האופייניים לפגיעה ברקמת המוח ולאירועים מוחיים (עמ' 189 לפרוטוקול).

    ד"ר גינזברג הסכימה שאירועים של היפר והיפוגליקמיה יכולים לגרום לפגיעה מוחית, אך לפגיעה כזו צריכה הייתה להיות עדות ב- MRI ותמונה מאוד אופיינית בהדמיה, מה שלא היה במקרה זה. היא הסכימה שהפסקות נשימה יכולות לגרום לפגיעה באספקת החמצן למוח, אך גם פגיעה כזו לא תועדה (עמ' 181 לפרוטוקול) ואין תיעוד על חוסר הבשלת ריאות או על מחלת ריאות (עמ' 181 לפרוטוקול).

  143. לגבי החוסר החלקי של הקורפוס קלוזום הסכימה ד"ר גינזברג שהוא יכול להיגרם בחיים העובריים, ואז הוא לא גנטי, אבל צריכה להיות עדות לאירוע שגרם לכך (עמ' 201 לפרוטוקול). גם מיקרוצפליה שמתפתחת בשנה הראשונה לחיים יכולה להיות סיבוך של הפגות, בתנאי שהייתה פגיעה ברקמת המוח. אצל התובע אין עדות שהייתה פגיעה ברקמת המוח (עמ' 209 לפרוטוקול).

  144. אני מעדיפה את חוות דעתה של ד"ר גינזברג לפיה מכלול הסימנים אצל התובע מתאים יותר לאבחנה של תסמונת גנטית.

  145. לפי ד"ר גינזברג, אם אירע אוטם לאחר שהתובע נולד, היו רואים בבדיקת ה- CT הרחבת חדרים (עמ' 183 לפרוטוקול), וזו לא נראתה בבדיקת ה- CT של התובע (עמ' 189 לפרוטוקול).

    פרופ' דולפין קבעה כי שיתוק המוחין נגרם מ - PVL (נמק של החומר הלבן) (עמ' 412 לפרוטוקול), אולם השיבה שעד היום לא אבחנו אצלו PVL (עמ' 409 לפרוטוקול).

    פרופ' דולפין הסבירה, אמנם, שלא אבחנו PVL מאחר שבאותה תקופה לא היה MRI (עמ' 409 לפרוטוקול) וכי PVL היא האבחנה השכיחה בפגים (עמ' 426 לפרוטוקול), אולם בהיעדר ראיה לקיומו של PVL וכאשר יש הסבר אחר לשיתוק המוחין, קשה לקבל שה- PVL הוא הגורם לשיתוק המוחין.

  146. פרופ' דולפין העידה שהרופאה שבדקה את התובע בפגיה היא בעלת ניסיון אדיר ואם היה חשד למשהו גנטי, היא הייתה כותבת את זה (עמ' 427 לפרוטוקול). פרופ' דולפין לא הייתה ערה לכך שהתובע כן הופנה לייעוץ גנטי.

  147. פרופ' דולפין העידה שהתובע נבדק פעמיים על ידי מומחה לגנטיקה שלא מצא כי מדובר בבעיה גנטית.

    ממצאי הייעוץ הגנטי לא הוגשו.

    במסמך מיום 27.3.96 שנערך על ידי המכון להתפתחות הילד נרשם: "עבר יעוץ גנטי עקב הדיסמורפיה ובשלב זה אינו מזכיר תסמונת ספציפית". תרשומת זו תומכת בעדותה של ד"ר גינזברג לפיה היועץ הגנטי סבר שמדובר בתסמונת, אלא שהיא לא מוכרת (עמ' 153-151 פרוטוקול).

  148. הסימנים הדיסמורפיים תומכים אף הם בקיומה של תסמונת, והם שהביאו להפניית התובע לייעוץ גנטי. ד"ר גינזברג העידה כי הפתוזיס (צניחת עפעף) אינו חלק מסימני פגות, אלא חלק מתסמונת (עמ' 158 לפרוטוקול). עדותה זו לא נסתרה.

    הפיגור בגדילה התוך רחמית, יחד עם מום הלב אצל התובע תומכים אף הם בכך שמדובר בתסמונת גנטית.

  149. אני מעדיפה את עמדתה של ד"ר גינזברג לפיה בהיעדר אירוע רפואי שיכול היה לגרום לפגיעה בקורפוס קלוזום, אין מקום לקבוע כי הדבר אירע במהלך ההיריון (עמ' 202 לפרוטוקול). מקובלת עלי גם קביעתה כי אם מדובר בזיהום בתקופת העוברות, צפוי היה שהפגיעה תהיה נרחבת יותר, ולא רק בקורפוס קלוזום (עמ' 245 לפרוטוקול).

  150. פרופ' דולפין הסתמכה בקביעתה על כך שלא היה אצל התובע עיכוב בגדילה התוך רחמית (IUGR). בחקירה הנגדית השיבה שהיא לא עוסקת ב- IUGR במהלך ההיריון ואת השאלה האם בזמן ההיריון היה IUGR צריך להפנות למיילד (עמ' 382 לפרוטוקול). כפי שקבעתי לעיל, לתובע היה עיכוב בגדילה התוך רחמית והדבר תומך בכך שמדובר בתסמונת גנטית.

  151. במסמכים הרפואיים נרשם כי המהלך בפגיה היה סוער, אולם לא די בכך כדי לקבוע כי שיתוק המוחין הוא תוצאה של מהלך זה, מהטעמים שפורטו לעיל.

  152. אני דוחה את טענת קופת החולים לפיה להוכחת הטענה כי התובע סובל מתסמונת גנטית צריך היה לצרף חוות דעת של מומחה בגנטיקה. ד"ר גינזברג היא נוירולוגית ילדים והאבחנה היא בתחום מומחיותה (ד"ר גינזברג, עמ' 157 לפרוטוקול). גם הנתבעות לא הגישו חוות דעת בתחום הגנטיקה והסתפקו בחוות דעת של מומחית לרפואת תינוקות ופגים ולרפואת ילדים.

  153. הנתבעות טוענות כי התובע לא ביצע בדיקה גנטית מקיפה שיכולה הייתה להוכיח או לשלול את הטענה לתסמונת גנטית. ד"ר גינזברג הסבירה כי קורה שלא מאתרים תסמונת ספציפית ומקווים שהיא תתגלה בעתיד (עמ' 167 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הסבירה כי היעדר עדות לפגיעה כרומוזומלית בבדיקת מי השפיר לא שוללת תסמונת (עמ' 228 לפרוטוקול). עדותה זו של ד"ר גינזברג לא נסתרה.

  154. ד"ר לנגר אשר נתן חוות דעת בתחום השיקום מטעם הנתבעות כתב בחוות דעתו כי התובע משתייך לקבוצת נכים עם פיגור שכלי על רקע תורשתי כלשהו (עמ' 8 לחוות הדעת). בהמשך הוא הדגיש שבבדיקות הדמיה מאוחרות נמצאו אצל התובע עיוותים של המוח שהאטיולוגיה שלהם גנטית (עמ' 10 לחוות הדעת). דברים אלה תומכים בקביעתה של ד"ר גינזברג.

  155. אני קובעת, אפוא, כי שיתוק המוחין שממנו סובל התובע הוא חלק מתסמונת, ולא תוצאה של סיבוכי הפגות.

     

    ההודעה לצד שלישי נגד ד"ר ט'

  156. קופת החולים שלחה הודעה לצד שלישי נגד ד"ר ט'.

    הנתבעת מודה שד"ר ט' לא היה רופא המשפחה של האם, אך טוענת שהוא תפקד בפועל כרופא המשפחה שלה כאשר שלח אותה לבדיקות שונות, ופעל במתכונת של רפואת פרוזדורים, בלי ליטול אנמנזה בלי לערוך רישום ובלי לוודא שיש לו מידע מלא. בכך יש להעביר לכתפיו את נטל ההוכחה שלא התרשל.

    עוד לטענת הנתבעת, ד"ר ט' הפנה את האם לבדיקת היריון ולא הנחה אותה לפנות לרופא המשפחה, ובכך הוא מנע את האפשרות של רופא הנשים לדעת על מצבה של האם מרופא המשפחה. הוא עצמו לא צייד את האם במכתב, לפני שהיא פנתה לרופא הנשים, למרות שידע על מצבה.

    הנתבעת מוסיפה כי אם ידע ד"ר ט' ביום 4.8.93 שהאם מדממת, היה עליו לפעול להקדמת הוועדה להפסקת היריון לאחר שהאם חזרה מבית החולים ומקום שבו לא עשה זאת, יש להטיל עליו אחריות.

  157. ד"ר ט' רופא ילדים ומשפחה בקופת חולים לאומית מזה 25 שנה. אמו המנוחה של התובע היתה אחות של אמו ואשתו של האח של אביו (סעיף 1 לתצהיר).

    מאז ילדותו התגורר בקרבת אמו של התובע, גדל עם ילדיה כאחיו הקטנים. עזר עם הילדים, לן בבית, שהה שם שעות מרובות (סעיף 3 לתצהיר).

  158. ד"ר ט' לא היה רופא המשפחה של האם במהלך ההיריון. הורי התובע היו חברי קופת חולים כללית והוא עבד בלאומית (ד"ר ט', עמ' 348 לפרוטוקול).

  159. ד"ר ט' לא זכר שהוא הפנה את האם לבדיקת השתן אשר העידה על כך שהיא בהיריון. הוא למד על כך מהמסמכים (עמ' 331 לפרוטוקול). עם קבלת התוצאה החיובית הפנה אותה לרופא הנשים שטיפל בה במסגרת הנתבעת (ד"ר אלפרן). את הבדיקה הוא עשה כטובה לדודה שלו (עמ' 337 לפרוטוקול).

  160. ד"ר ט' לא תפקד כרופא המשפחה, כפי שטוענת הנתבעת. כאשר התברר שהאם בהיריון, הפנה אותה מיד לרופא הנשים של הנתבעת, אשר ראה אותה עוד באותו יום. כפי שהסביר ד"ר ט' בחקירתו, הוא יכול היה לשלוח אותה לבית מרקחת לקנות ערכה לבדיקה עצמית. אולם היא הדודה שלו, והוא רצה לעזור לה (עמ' 334 לפרוטוקול).

    טענת קופת חולים לפיה היה על ד"ר ט' להפנות את האם לרופא המשפחה, על מנת שזה האחרון יכין מכתב על מצבה הרפואי תמוהה ולא מבוססת בראיות. לו רצה ד"ר אלפרן לקבל תמונת מצב מרופא המשפחה, יכול היה לבקש זאת מהאם ביום שבו היא הגיעה אליו.

  161. ד"ר ט' לא ליווה את האם במהלך ההיריון. הוא ידע שהיא במעקב במסגרת הנתבעת ושם מטפלים בה (עמ' 353 לפרוטוקול). הוא לא התערב בטיפול גם לא לאחר שהיא חזרה מהבדיקה אצל פרופ' אוסלנדר. הוא היה באותה תקופה בשנה הראשונה לעבודתו כרופא, עבד בקופת חולים לאומית, ולא היה לו מעמד אצל הנתבעת (עמ' 348 לפרוטוקול). זה לא היה "המגרש" שלו (עמ' 349 לפרוטוקול).

    את המכתב לד"ר פטרר הוא כתב לאחר שפנו אליו וביקשו את עזרתו (עמ' 357 לפרוטוקול).

  162. המעורבות של ד"ר ט' הייתה כבן משפחה, שניסה לסייע לאם. הוא לא החליף את רופאיה, לא תפקד כרופא בפועל, ולא ביצע מעקב. כאשר הוא ראה שעניינה של האם לא מטופל, הוא הוציא שני מכתבים כדי לזרז את הטיפול בה. אין במצב דברים זה כדי להטיל על ד"ר ט' אחריות.

  163. טענות קופת החולים נגד ד"ר ט' אינן נתמכות בחוות דעת רפואית וגם בכך יש כדי לדחות אותן.

  164. אני דוחה, אפוא, את טענות נתבעת 1 נגד ד"ר ט'.

     

    הנזק

  165. התובע יליד 5.8.93, כיום בן 27.

  166. ד"ר גינזברג קבעה בחוות דעתה כי לתובע נכות בשיעור 65% בגין פיגור שכלי קל–בינוני, ונכות בשיעור 80% בגין פרפלגיה קשה.

  167. לפי ד"ר לנגר, לתובע פיגור שכלי גבולי-קל, המקנה נכות בשיעור 30%, ופרפלגיה קלה עד בינונית המקנה נכות בשיעור 35%.

    הפיגור

  168. בקביעת הנכות הסתמך ד"ר לנגר על כך שהתובע דיבר רגיל, עם אוצר מילים לא רע בעברית. הוא יודע קרוא וכתוב, יודע להפעיל מכשירים כמו טלוויזיה ולהוריד מים בשירותים (עמ' 376 לפרוטוקול). הוא הדגיש כי הסמכות לקבוע רמת פיגור מוקנית לוועדת אבחון של משרד הרווחה (עמ' 375 לפרוטוקול), ואת הקביעה יש לבסס על חוות דעת נוירופסיכולוגית (עמ' 378 לפרוטוקול).

  169. בחקירה הנגדית הסכימה ד"ר גינזברג שניתן לקבוע כי הנכות בגין הפיגור היא בין 40% (בגין פיגור קל) ל- 65% (בגין פיגור בינוני), דהיינו 52.5% (עמ' 234 לפרוטוקול).

  170. בחודש ינואר 2015 נערך לתובע אבחון במרכז אבחון בחיפה שבו נקבע כי התובע מתפקד ברמת מוגבלות שכלית התפתחותית קלה-בינונית (מוצג ה למוצגי התובע). ממצאי האבחון תומכים בקביעתה של ד"ר גינזברג. ד"ר לנגר נשאל והשיב שהוא לא ראה את המסמכים המעריכים את רמת הפיגור של התובע. הוא עצמו לא ערך לתובע מבחנים להערכת הפיגור (עמ' 375 לפרוטוקול).

  171. ד"ר לנגר כתב כי מחלת הנפש של התובע משליכה אף היא על הבעיות הקוגניטיביות (עמ' 376 לפרוטוקול). ד"ר גינזברג נשאלה והשיבה כי סכיזופרניה לא גורמת לפיגור (עמ' 233 לפרוטוקול), היא גורמת לצמצום באישיות (עמ' 233 לפרוטוקול).

    בהיעדר חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה, לא ניתן לקבוע ממצאים רפואיים לגבי מחלת הנפש של התובע והשלכתה על מצבו הקוגניטיבי.

  172. אני קובעת, אפוא, כי לתובע נכות בשיעור 52.5% בגין פיגור קל-בינוני.

     

    פרפלגיה

  173. כאמור, ד"ר גינזברג קבעה בחוות דעתה כי לתובע נכות בשיעור 80% בגין פרפלגיה קשה. בחקירה הנגדית הסכימה שאולי הפריזה וניתן לקבוע גם נכות בשיעור 70% (עמ' 239 לפרוטוקול).

  174. ד"ר לנגר קבע בחוות דעתו כי התובע קם והולך בכוחות עצמו ומבצע מעברים לשירותים ובכלל. גם מדרגות הוא עולה ויורד בכוחות עצמו. בחקירה הנגדית הוא השיב שהתובע הלך ארבעה צעדים, ודי בכך כדי לקבוע שההליכה עצמאית (עמ' 368 לפרוטוקול). בהמשך השיב כי התובע הולך בצעדים קצרים. הליכון יעזור לו. הוא לא יודע האם התובע יכול ללכת ברגל מהבית למכולת (עמ' 370 לפרוטוקול).

  175. אני מעדיפה את קביעתה של ד"ר גינזברג לפיה הליכה של מספר צעדים לא נחשבת עצמאית (עמ' 235 לפרוטוקול).

  176. מהחקירות הנגדיות של שני המומחים עלה כי צפויה החמרה במצבו של התובע בעתיד.

  177. סעיף 29 (2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, עוסק בקביעת נכויות בגין חולשת פלג גוף תחתון.

    חולשה קלה מוגדרת כהליכה עצמאית עם או בלי סדים קצרים והנכות בגינה 20%.

    חולשה בינונית מוגדרת כהליכה תוך שימוש בעזרים מעבר לסדים קצרים והנכות בגינה 50%.

    חולשה קשה מוגדרת כמצב שבו אין הליכה עצמאית והנכות בגינה 80%.

    שיתוק מלא מוגדר כמצב עם חוסר תנועתיות מוחלט והנכות בגינו 100%.

  178. ההליכה של התובע מוגבלת ומצומצמת, ומצבו מתאים למצב שבין חולשה בינונית לבין חולשה קשה.

  179. אני קובעת, אפוא, כי לתובע נכות בשיעור 65% בגין הפרפלגיה.

  180. הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא 83.38%, ובמעוגל: 84%.

     

    סכיזופרניה

  181. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע סובל מסכיזופרניה אשר פרצה אצלו בסביבות גיל 18, סביב הפטירה של אמו, וכי אין קשר בין טענות התובע נגד הנתבעות לבין הסכיזופרניה. הדברים עולים גם מחוות הדעת ומהחקירות של ד"ר גינזברג וד"ר לנגר.

  182. לטענת התובע הנזקים בגין הסכיזופרניה אף הם בני פיצוי, שכן אילולא התרשלות הנתבעות, היה ההיריון מופסק והתובע לא היה בא לעולם על כל מומיו ומחלותיו.

  183. הצדדים לא הגישו חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה.

  184. בהיעדר חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה, אין בסיס לטענות הנתבעות לגבי גובה הנכות הנפשית והשלכות הסכיזופרניה על תפקוד התובע ותוחלת חייו, טענות שברפואה אשר יש להוכיח באמצעות חוות דעת. כפועל יוצא מכך לא הוכחה טענת הנתבעות כי נזקי התובע בגין הפיגור השכלי והפרפלגיה נבלעים בנזקים הנגרמים עקב מחלת הסכיזופרניה, טענה אשר גם מבחינה משפטית דינה להידחות, כפי שיפורט להלן.

  185. במסגרת הדיון בראשי הנזק השונים אתייחס להשלכות הסכיזופרניה על גובה הפיצוי לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלה זו.

     

    בית או מוסד

  186. ד"ר גינזברג קבעה כי התובע זקוק לסביבה קרובה מוכרת ותומכת שתלווה אותו בכל תחומי החיים. התובע לא יוצר קשרים חברתיים מלבד בני משפחתו הקרובים. ד"ר לנגר ממליץ על מסגרת חוץ ביתית, לאור היעדר טיפול של ההורים, העובדה שהתובע תלוי ברצונה של אחותו שאינה חייבת לו דבר ומאחר שקיימת בעיה קשה של מגורי אדם זר בבית ערבי שבו מתגוררת אישה בוגרת לא נשואה, ולכן הבאת עובד זר לא באה בחשבון. נוסף על כך גם עובדת זרה לא מתאימה משום שהתובע לא רוצה אפילו את עזרת אחותו.

    לפי ד"ר לנגר, מטפל אמור לספק צרכים חומריים בלבד, הוא לא אמור ולא יודע לספק צרכי בילוי, צרכים נפשיים או פדגוגיים לנכה. גם אחותו של התובע לא יודעת ולא מסוגלת לספק צרכים של מבוגר הסובל מפיגור וממחלה פסיכיאטרית.

    דיור חוץ ביתי מאפשר לנכה עצמאות מרבית באופן יחסי למידת העצמאות האפשרית על פי תפקודו. כמו כן הוא מאפשר אינטראקציה חברתית מינימלית על פי רמתו עם נכים אחרים המתגוררים באותה מסגרת, כאשר מודגשת ההשגחה והעזרה הנחוצה לכל אחד מדיירי המסגרת על פי צרכיו. התנהגותו של התובע ללא התאמה לחברה הכללית ונוכחותו בבית מסכנת אותו ואת אחותו שמרגישה חייבת לו. לפי חוות דעתו אין לקבוע את המסגרת המתאימה לפי רצון התובע.

  187. ד"ר לנגר דיבר באופן כללי על כך שמוסד הוא המסגרת המתאימה לתובע, אך לא הצביע על מוסד ספציפי אשר מתאים לו במצבו שיכול לקבלו. ד"ר גינזברג העידה שהיא לא מכירה מוסדות שיש להם פתרונות מצוינים (עמ' 240 לפרוטוקול). ס' (אחיו של התובע) העיד כי ניסו לשלב את התובע במסגרת מתאימה, אך זה לא צלח (עמ' 259 לפרוטוקול). א' העיד כי נבדקת האפשרות לשלב את התובע בקורס אחר הצהרים (עמ' 298 לפרוטוקול).

  188. הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון היא כי אין לכפות על הניזוק מגורים במוסד מקום שבו לא עשה כן ואין כל כוונה שיעשה (ע"א 6978/96 עמר (קטינה) נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות פ"ד נה(1) 920, 924 (1999); ע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, בפסקה 29 (30.10.14) [להלן: "פס"ד פלונית"]; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים, בפסקה 7 (6.11.12)).

    גישתו של ד"ר לנגר לפיה מומחה השיקום הוא שאמור לקבוע את המסגרת המתאימה, בהתעלם מרצון התובע ומשפחתו אינה תואמת את הפסיקה.

  189. התובע בן 27, מתגורר מאז שנולד עם משפחתו. הפיצוי ייפסק על בסיס המשך המגורים בבית.

     

    תוחלת חיי התובע

  190. בחוות דעתה קבעה ד"ר גינזברג כי התובע מסוגל לאכול מזון רגיל, חופשי מקשיי נשימה, מתנייד בעזרת כיסא גלגלים או הליכון והודות לטיפול המסור שהוא מקבל על ידי משפחתו, תוחלת חייו זהה לתוחלת החיים הממוצעת.

    בחקירה הנגדית היא הסכימה שתוחלת החיים כ-65-60 שנים מיום היוולדו (עמ' 218 לפרוטוקול).

  191. ד"ר לנגר קבע בחוות דעתו כי תוחלת החיים של התובע כ- 60 שנה מיום היוולדו, תוך שהוא מציין שקביעה זו לא לוקחת בחשבון את קיצור תוחלת החיים מהפן הפסיכיאטרי והקרדיולוגי. לפי חוות דעתו תוחלת החיים מושפעת מיכולתו של התובע לקיים כישורי הישרדות בסיסיים.

  192. לאחר ששמעתי את המומחים ולאור הראיות בדבר הנכות הרפואית של התובע ותפקודו, אעמיד את תוחלת חיי התובע על 63 שנים. התובע כיום בן 27. מקדם היוון עד תום תוחלת חייו (עוד 36 שנים) – 263.979.

     

    החלת הלכת המר על תביעת היילוד

  193. כפי שנפסק, לאחר הלכת המר יש לחשב את ראשי הנזק בתביעת היילוד בגין חיים בעוולה באותו אופן שבו יש לחשב את תביעת ההורים (פס"ד פלונית, בפסקה 27; ת"א (מחוזי חי') 207/07 ח.ע. (חסויה) נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (30.4.14), בסעיף 79 ואילך [להלן: "פס"ד ח.ע."]).

  194. על בסיס ראשי נזק אלה יחושב הפיצוי המגיע לתובע.

     

    הוצאות קיום

  195. לפי הלכת המר חישוב הפיצוי עד הגיע הילד לגיל 18 ייערך על בסיס ההוצאות העודפות של ההורים בגידול הילד, אותן הוצאות שהן מעבר להוצאות המחייה הרגילות (סעיף 57 לפסק הדין).

  196. לאחר הגיעו של הילד לבגרות יש לפסוק פיצויים בגין התמיכה בילד, שכן בניגוד למקרה הרגיל, התלות נמשכת גם בתקופה זו, ולמעשה למשך כל תוחלת חיי הילד. בתקופה זו ההורים נושאים הן בהוצאות המיוחדות הנובעות ממוגבלותו של הילד, והן בהוצאות המחיה הרגילות שבהן היה נושא הוא עצמו, בבגרותו, אלמלא מוגבלותו.

    נקבעה חזקה כי הוצאות הקיום יהיו בגובה השכר הממוצע במשק (הלכת המר בסעיף 65 לפסק הדין). מדובר בחזקה הניתנת לסתירה (ע"א 2600/09 מכבי שירותי בריאות נ' ס' (10.11.13), בסעיף 2 לפסק דינה של כב' השופטת חיות [כתוארה אז] (להלן: "פס"ד מכבי")).

  197. כאשר הילד צפוי להשתכר גם במוגבלותו, יש להפחית את שיעור ההשתכרות הצפוי מתוך הפיצוי המשתלם להוריו, שכן שכר זה ישמש לקיומו (הלכת המר בסעיף 61 לפסק הדין).

  198. ד"ר גינזברג קבעה כי התובע לא מסוגל להשתכר במסגרת תעסוקתית רגילה. הוא זקוק למסגרת תעסוקתית מיוחדת לאנשים הלוקים בשיתוק מוחי, וספק אם יוכל להשתלב במסגרת כזאת לאור בעיות השינה, קשיי ההתארגנות וההפרעה הפסיכיאטרית. בחקירה הנגדית השיבה כי מצבו הגופני והשכלי לא מאפשר לו לעבוד ולהשתכר בעבודה שיכולה לתגמל אותו מבחינת השתכרות (עמ' 235 לפרוטוקול).

  199. ד"ר לנגר כתב כי התובע יכול להשתלב בעבודה מוגנת במפעלים השיקומיים הקיימים לצורך זה.

  200. אני מעדיפה גם בעניין זה את חוות דעתה של ד"ר גינזברג.

  201. לתובע נכות משוקללת בשיעור 84% בגין הפיגור והפרפלגיה. התובע בן 27 ועד היום לא השתלב במסגרת תעסוקתית. גם אם הוא יוכל להשתלב במסגרת תעסוקתית כלשהי, ספק אם הדבר יהיה לאורך זמן, באופן שיניב לו הכנסה משמעותית שיש להתחשב בה.

  202. מאחר שהתובע לא יכול להשתכר במוגבלותו, ומפאת נכויותיו, מגיע לו פיצוי מלא בגין הוצאות קיום, בגובה השכר הממוצע במשק.

  203. לטענת הנתבעות, בשל מחלת הנפש, כושר ההשתכרות של התובע היה מוגבל ללא קשר לאירועים נושא התביעה, והפסדי השכר שהיו נגרמים לו כתוצאה מהשיתוק נבלעו בהפסדי השכר שנגרמים עקב הסכיזופרניה.

    אני דוחה טענה זו. ראשית, כפי שכתבתי לעיל, השלכות הסכיזופרניה לא הוכחו. שנית, אין בנכות הנוספת שממנה סובל התובע כדי להפחית את צרכי הקיום שבהם היה על ההורים לשאת עקב הפיגור והפרפלגיה. הצרכים הנוספים מתווספים לצרכים שלהם נזקק התובע עקב הפיגור והפרפלגיה ולא "בולעים" אותם, כטענת הנתבעות, ולשיטתי על הנתבעות לשאת גם בהוצאות אלה.

  204. בכך שונה מקרה זה מהמקרה שנדון בע"א 169/15 פלונית נ' שירותי בריאות כללית- המרכז הרפואי סורוקה (25.4.17). בעניין פלונית הוגשה התביעה בגין רשלנות נטענת בלידה, ולא בגין הולדה בעוולה, ונקבע כי הנזקים שמהם סובלת המערערת אינם קשורים ללידה הטראומטית שהיא חוותה אלא למצבה הקליני ולרקע הגנטי הבעייתי שגרמו לאירוע קשה מספר חודשים לאחר הלידה. אירוע שגרם לנכות הקוגניטיבית והגופנית הקשה אשר בלעה את הנזק שנגרם במהלך הלידה. מטעם זה נקבע שאין קשר סיבתי בין הלידה לבין הנזקים שמהם סובלת המערערת.

  205. לא הוכח שהיו הוצאות קיום עודפות עד הגיע התובע לגיל 18.

  206. הוצאות הקיום לאחר הגיע התובע לגיל 18 יחושבו על בסיס השכר הממוצע במשק. השכר הרלוונטי הוא השכר הממוצע במשק כולל עובדים זרים (ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (2.7.12)). השכר הממוצע במשק נכון לפברואר 2020 עמד על 10,675 ₪, ועל בסיס שכר זה יחושב הפיצוי, מאחר שהשינויים בשכר הממוצע מאז מושפעים מהשלכות הקורונה ואינם משקפים שכר ממוצע ריאלי.

  207. ההפסד מאז הגיע התובע לגיל 18 ועד היום (111 חודשים) מגיע ל- 1,184,925 ₪.

  208. ההפסד מהיום ועד תום תוחלת חיי התובע (מקדם היוון: 263.979) מגיע ל- 2,817,976 ₪.

  209. לאחר תום תוחלת חיי התובע ובתקופת הפנסיה לא תהיינה הוצאות קיום, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין תקופות אלה (פס"ד פלונית; פס"ד ח.ע.).

     

    עזרת צד ג

  210. לפי חוות דעתה של ד"ר גינזברג, לתובע הפרעה תפקודית בכל תחומי החיים. הוא תלוי באופן מוחלט באחותו, אינו מסוגל לדאוג לצרכיו היום-יומיים לבד ואינו יוצא מהבית בכוחות עצמו. הוא יזדקק לליווי ולעזרה במהלך כל חייו ולמילוי כל צרכיו הבסיסיים, לרבות הכנת מזון, עזרה באכילה, הלבשה, רחצה, עשיית צרכים, נטילת תרופות, ניידות והסעות.

    יכולת השיפוט של התובע דלה. יכולת ההבנה והשיפוט החברתי ירודה ומנגנוני הבקרה והריסון אינם מפותחים. הוא זקוק לליווי מתמיד מאחר שאינו מסוגל להתמודד ולהסתגל לחברה נורמטיבית ולהשתמש בשירותים קהילתיים, כולל שירותים רפואיים בכוחות עצמו.

    התובע לא יוצר קשרים חברתיים מלבד בני משפחתו הקרובים.

  211. מעדותה של סמ' (אחותו) עלה כי היא עוזרת לתובע להיכנס לאמבטיה ומקלחת אותו (עמ' 319 לפרוטוקול). התובע נשאר לבד בבית כשהיא יוצאת לסידורים, אולם היא לא משאירה אותו לבד יותר משעה (עמ' 319 לפרוטוקול).

  212. התובע פקד בילדותו גן רגיל, עם תמיכה של אמו. עד גיל 18 התחנך בבית ספר לחינוך מיוחד ומאז הוא שוהה בבית עם אחותו הבוגרת, אינו פוקד שום מסגרת אחרת עקב קשיי התארגנות בשעות הבוקר.

    מהמסמכים הרפואיים עולה כי האם היא זו שטיפלה בתובע בילדותו, והיא זו שהייתה הולכת איתו לבדיקות.

    סמ' העידה שאחרי שהאם נפטרה התדרדר מצבו (עמ' 319 לפרוטוקול), ובחודשים האחרונים הוא אלים כלפיה (עמ' 320 לפרוטוקול).

  213. לפי ד"ר לנגר התובע נזקק לעזרה קלה/בינונית ברוב פעולות היום-יום. 4 שעות עזרה לא מקצועית. חלק מהעזרה נובע מהיותו סובל ממחלה פסיכיאטרית קשה. הוא לא יכול לעזור במשק ביתו ותלוי באחרים בעניין זה.

  214. הצדדים לא הגישו חוות דעת לגבי עלויות סיעוד וטענו על בסיס הפסיקה הנוהגת, והשוואת המקרה להלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(4) 450 (2000)). לטענת התובע את הפיצוי יש לחשב על בסיס 80% מהסכום שנפסק לקוואדרופלג לפי הלכת אקסלרד. לטענת הנתבעות פסק הדין בעניין אקסלרד אינו רלוונטי לתובע.

  215. על בסיס חוות הדעת, הראיות בתיק, והפסיקה הנוהגת במקרים דומים של פיגור ופרפלגיה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרה, כמפורט להלן:

    • עד גיל 18, בהתחשב בכך שהתובע היה במסגרת חינוכית חלק מהיום אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 400,000 ₪.

    • מגיל 18 ועד היום (111 חודשים) – ייפסק פיצוי חודשי בסכום של 8,000 ₪, בהתחשב בכך שהאחות המתגוררת עם התובע היא שמטפלת בו – 888,000 ₪.

    • מהיום ועד סוף תוחלת חיי התובע (מקדם היוון 263.979) ייפסק הפיצוי על בסיס 9,500 ₪ לחודש בהנחה שבשלב מסוים יהיה צורך בעזרה בשכר. סה"כ הפיצוי: 2,507,800 ₪.

  216. סה"כ אני פוסקת לתובע בגין עזרת צד ג – 3,795,800 ₪.

  217. מהטעמים שפורטו לעיל אין מקום להפחית מהפיצוי בשל הנכות הנפשית של התובע.

     

    טיפולים רפואיים

  218. התובע זקוק למעקבים רפואיים שוטפים; נוירולוגיה, אורתופדיה, קרדיולוגיה ופסיכיאטריה.

    הוא אף זקוק לטיפולי פיזיותרפיה קבועים.

  219. לא הוצגו קבלות התומכות בהוצאות שהוציא התובע בעבר. במרבית תקופת העבר שהה במסגרת החינוך המיוחד שם קיבל את הטיפולים שלהם היה זקוק. התובע אינו מקבל כיום טיפולי פיזיותרפיה, על אף שהוא זקוק להם, גם לפי חוות דעתו של ד"ר לנגר.

    בחוות דעתו כתב ד"ר לנגר שהתובע זקוק לטיפול פיזיותרפיה פעם בשבוע במימון הקופה, ובחקירה הנגדית הוסיף כי הקופה מממנת רק 12 טיפולים בשנה.

  220. בגין השתתפות עצמית בתרופות מבקש התובע פיצוי בסך 700 ₪ לחודש.

  221. הוצגו קבלות על סך 100 ₪ לחודש ששולמו כהשתתפות עצמית לקופת חולים. א' העיד כי קופת החולים לא מאשרת את כל התרופות הפסיכיאטריות, ואת חלקן הם קונים לבד (עמ' 285 לפרוטוקול).

  222. בהנחה שהתובע יקבל את מרבית הטיפולים שלהם הוא זקוק במסגרת קופת החולים, מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 200,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות וטיפולים רפואיים.

     

    צרכי שיקום

  223. התובע זקוק להליכון, כיסא גלגלים ואביזרי אמבטיה ושירותים.

  224. קופת החולים תספק את מרבית האביזרים שלהם יזדקק התובע.

  225. לא הוצגו קבלות המעידות על רכישת אביזרים כלשהם עד היום.

  226. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 150,000 ₪ בגין צרכי שיקום שלא יכוסו על ידי קופת החולים.

     

    ניידות

  227. לפי חוות דעתה של ד"ר גינזברג, עד לאחרונה התנייד התובע בעזרת הליכון קדמי. לפני כשנה חלה התדרדרות מוטורית ומאז נזקק לכיסא גלגלים רגיל שבו משתמש מחוץ לבית. בבית משתמש בהליכון. ללא שימוש בעזרים הוא מסוגל ללכת מספר צעדים רק בתמיכת מעקה, תמיכת קירות או תמיכת אדם נוסף. סמ' העידה כי קל יותר להתנייד עם התובע כשהוא בכיסא גלגלים (עמ' 321 לפרוטוקול), שכן ללא הכיסא הוא היה נתמך בה (עמ' 323 לפרוטוקול).

  228. שני המומחים הסכימו שהתובע אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית.

  229. לפי ד"ר גינזברג הוא זקוק להסעות ברכב מותאם לצרכיו, לרבות כיסא גלגלים.

  230. כשהתובע למד בבית הספר הייתה הסעה שלקחה אותו (ס', עמ' 258 לפרוטוקול). עד גיל 16 או 17 הוא היה מגיע באמצעות מוניות לבקר את אביו (עמ' 319 לפרוטוקול).

  231. כיום שגרת יומו של התובע כוללת יציאה עם אחותו לפארק, למסעדה או לקיריון (ס', עמ' 258 לפרוטוקול). א' העיד שנבדקת אפשרות לשלב את התובע בקורס אחר הצהרים.

  232. לא הוצגו ראיות על היקף ההוצאות בגין ניידות בעבר.

  233. א' העיד כי הוגשה תביעה לקבלת קצבת ניידות, אך זו לא אושרה מאחר שהתובע ואחותו לא נוהגים, אחיו האחרים מתגוררים רחוק מדי (עמ' 300 לפרוטוקול), ולפיכך אין מקום לקבוע כי הפיצוי בגין ניידות יקוזז אל מול קצבת הניידות, כפי שמציעות הנתבעות.

  234. הפיצוי בגין ניידות בעתיד ייפסק על בסיס הוצאה חודשית בסך 1,000 ₪ וללא פיצוי בגין רכישת רכב.

  235. אני פוסקת, אפוא, לתובע פיצוי בסך 265,000 ₪ (במעוגל).

     

    התאמת דיור

  236. לפי חוות דעתה של ד"ר גינזברג, על התובע להתגורר בקומת קרקע או בבית עם מעלית ועם חניה צמודה. הדירה צריכה להיות עם פתחים רחבים למעבר של כיסא גלגלים וכן ממוזגת. ד"ר לנגר קבע כי הדירה שבה מתגורר התובע מתאימה לצרכיו החומריים, למרות קושי מסוים בעליית ארבע מדרגות בכניסה.

  237. התובע גר בדירת ההורים, יחד עם אחותו סמ'. מדובר בבניין דירות גדול עם חנויות בכיוון המדרכה. מחוות דעתו של ד"ר לנגר עולה כי הכניסה לדירות צדדית, וכדי לגשת למעלית צריך לעלות 4 מדרגות ושתי פניות של 90 מעלות בפרוזדור. המעלית לא מאפשרת הכנסת כיסא גלגלים אלא בצורה מקופלת. הדירה ממוקמת בקומה עליונה.

    הפרוזדור מחדר המגורים לחדרי השינה צר ואינו מאפשר פנייה של כיסא גלגלים לחדרים. השירותים נפרדים מהאמבט, צרים ולא מאפשרים כניסה של כיסא או של שני אנשים. גם באמבט אין מקום לכיסא גלגלים ואין מקלחון אלא אמבטיה. אין מעקים לתמיכה בבית.

  238. המדרגות בכניסה כמו גם המעלית הצרה אינם מתאימים למצבו של התובע. ד"ר גינזברג העידה כי מחלת התובע פרוגרסיבית (עמ' 211 לפרוטוקול). גם ד"ר לנגר העריך שבעתיד התובע יזדקק לכיסא גלגלים. הדירה אינה מתאימה למצב שבו התובע יזדקק לכיסא גלגלים. העובדה שהתובע מתגורר במקום 27 שנים אינה שוללת את זכותו לפיצוי על מנת שיתאפשר לו דיור מותאם.

  239. הפיצוי הנדרש על ידי התובע סביר ותואם את המקובל בפסיקה.

  240. אני פוסקת, אפוא, לתובע פיצוי בסך 300,000 ₪.

     

    הוצאות אפוטרופסות

  241. התובע אינו יכול לנהל את ענייניו. אחיו א' מונה כאפוטרופוס שלו ואחותו היא שמטפלת בו.

  242. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין הוצאות אפוטרופסות.

    נזק לא ממוני

  243. הצדדים חישבו את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע.

  244. על פי הפסיקה, הנזק הלא ממוני מגיע להורים, וזהו הפיצוי שנפסק לאחר הלכת המר גם כאשר התביעה מוגשת על ידי היילוד (פס"ד פלונית, בסעיף 27). בהתחשב בכך שהורי התובע נפטרו, אני פוסקת פיצוי בסך 400,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני (לעניין גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני ראו והשוו; פס"ד מכבי).

     

    ניכויים

  245. מהפיצוי שנפסק יש לקזז את הגמלאות שקיבל התובע בעבר ואת אלה שיקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי. את החישוב לעתיד יש לערוך לפי ריבית בשיעור של 3% ועד תוחלת חייו של התובע כפי שנקבעה בפסק הדין.

  246. מאחר שלא נפסקה ריבית בגין הוצאות העבר, אין מקום להוסיף ריבית לתשלומי המל"ל ששולמו בעבר.

     

    סיכום

  247. הנתבעות ישלמו לתובע את הסכום שנפסק בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4%.

  248. כמו כן יחזירו הנתבעות לתובע את הוצאות המשפט שהוציא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד למועד התשלום בפועל.

  249. את הסכומים שנפסקו תשלמנה הנתבעות לתובע תוך 30 יום.

  250. אני דוחה את ההודעה לצד שלישי ששלחה נתבעת 1 לד"ר ט'.

  251. נתבעת 1 תשלם לד"ר ט' הוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

     

    המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"א, 11 אוקטובר 2020, בהיעדר הצדדים.

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ