חתן נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 30.12.10 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק תת"ע 368-02-09.

המערער הובא לדין בגין בעבירה של נהיגה בשכרות עבירה בניגוד לסעיפים 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן – "פקודת התעבורה"), סעיף 64ב (א) לפקודה, סעיף 39א לפקודה ותקנה 169א לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

בכתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 14.11.08, שעה 02:15 עת נסע לכיוון קרית אתא וליד חנות בורג המפרץ עוכב לבדיקת רמת אלכוהול בגופו. בדיקת הינשוף הראתה כי נמצא בגופו ריכוז של 400 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המערער זומן לדיון ליום 8.2.09 שעה 16:00. המערער וב"כ עו"ד אחמד שייך אחמד התייצבו לדיון וביקשו דחייתו. בימ"ש לתעבורה נעתר לבקשה וקבע מועד חדש ליום 1.6.09, כשבימ"ש מורה למערער להתייצב לכל מועד שיקבע. לישיבת יום 1.6.09 התייצב המערער וגם בא כוחו שכפר בשמו בעובדות כתב האישום ולכן החליט בימ"ש לתעבורה כדלקמן:

"הואיל ובימ"ש זה קובע היום תיקים להוכחות לחודש מרץ 2011, ויש חשש שאם ישלחו הזמנות לעדים הם לא יתייצבו לדיון כי המועד ישכח מהם, אני קובע לתזכורת הצדדים לתאריך 1.9.10 ...", תוך שהוא מורה למערער ובא כוחו להתייצב לדיון.

המערער לא התייצב לישיבת התזכורת וגם בא כוחו, לכן הורשע בהעדרו. הדיון נדחה ליום 30.12.10 לטיעונים לעונש, כשבימ"ש מוציא נגד המערער צו הבאה. המערער נקרא למשטרה וחתם על התחייבות להתייצב לדיון הקבוע ליום 30.12.10, עליו נמסרה לו הודעה. במועד האחרון טענו הצדדים לעונש ובימ"ש לתעבורה דן את המערער לעונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל, 4 חודשי מאסר על תנאי ולשלוש שנים שלא יורשע בעבירות של סירוב לבדיקת שכרות או נהיגה בזמן פסילה, 3 חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים וקנס בסך של 1200 ₪ שישולם בארבעה תשלומים שווים.

אין מחלוקת שהמערער ובא כוחו הקודם, עו"ד אחמד שייך אחמד, לא הגישו בקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר ואף לא ביקשו זאת במסגרת הדיון בו טענו לעונש.

הערעור מופנה כנגד פסק הדין.

המערער טוען כי הוא לא ידע שהמועד שבו נגזר דינו נקבע לטיעונים לעונש והוא סבר כי במועד זה ישמעו ראיות הצדדים, משמע שהוא לא ידע שבימ"ש הרשיעו בהעדרו. המערער העלה, גם כן, טענות ביחס לפגמים שבראיות המאשימה. הן ביחס לשעות ביצוע הבדיקות ושינוי שעות אלו בטופס התחקור שבו נרשמה השעה 01:15. יצוין כי המערער עוכב לבדיקה בשעה 02:15 והועבר לבדיקת המאפיינים בשעה 03:05.

המערער טען עוד כי היו הרבה נהגים שהמתינו לבדיקה והוא המתין כ – 45 דקות, כך שבפרק זמן זה לא יכלה השוטרת לפקח עליו, כשהוא ממתין ברכבו שם עישן סיגריה. מה גם, בדיקת המאפיינים הייתה תקינה.

המערער טוען כי זכויות דיוניות אינן "בחינת מותרות", וכי תכליתן להבטיח לכל אדם את יומו בבית המשפט. להודעת הערעור צירף המערער תצהיר ובו חזר על הטענות שהובאו לעיל. להודעת הערעור צירף מכתב ב"כ דהיום מיום 23.3.11, שהופנה לעו"ד אחמד שייך אחמד.

המערער חזר על טענותיו בפני. ב"כ המערער טען כי המערער פנה אליו לאחר שחלפו כ – 44 ימים, כך שלהגשת הערעור נותר רק יום אחד ועקב זאת לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין בבית משפט לתעבורה.

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערער לא התייצב לדיון אליו זומן כדין והמועד נקבע במעמדו, לכן הורשע על פי דין. המערער לא מעלה כל טענה שיש בה כדי לבסס הצדק סביר להיעדרות ואין בטענותיו שהביא בהודעת הערעור וחזר עליהן בדיון בבימ"ש כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין.

עוד נטען כי המערער הורשע ביום 1.9.10 ועד לטיעונים לעונש חלפו מספר חודשים מבלי שתוגש כל בקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדר. מה גם, שהמערער היה נוכח בטיעונים לעונש, שמע את התובע ואת בא כוחו הראשון, עו"ד אחמד שייך אחמד טוענים לעונש מבלי שיעלה כל טענה ביחס להרשעתו.

מחומר הראיות עולה כי המערער הודה בפני השוטרים ששתה שתי כוסות וודקה ורד בול. הטענה שהוא עישן סגריה בהמתינו לבדיקה נסתרת על ידי האמור בדו"ח מפעיל הינשוף שיוודא כי המערער לא עשן, לא הקיא ולא שתה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסק הדין של בימ"ש לתעבורה, במסמכים שהוגשו אני מחליט לדחות את הערעור.

אפתח ואומר כי כבר הבעתי דעתי על "השיטה", שתיק נקבע לתזכורת לשם קביעת מועד להוכחות ובישיבת התזכורת הנאשם מורשע משום שלא התייצב, שיטה שראוי להימנע ממנה – ראו עפ"ת 27497-02-11 אבראהים עכריה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.4.2011) (להלן: "עכריה") ואף במקרה זה ביטלתי את פסק דינו של בית משפט לתעבורה וקבעתי כי:

"לטעמי, אין זה ראוי שבישיבת תזכורת לשם קביעת מועדים לשמיעת ראיות, ינקוט בית המשפט לתעבורה בסנקציה קשה וקיצונית של הרשעה בהעדר, גם אם קבע זאת מפורשות בהחלטתו, בעיקר משום שהוא יכול למצוא תרופה להיעדרות הנאשם ובא כוחו בסעיף 130 (ט) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 בדרך של חיוב המערער בהוצאות – לעניין זה ראו רע"פ 6016/06 קובן נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 17.7.07)".