חרש ואח' נ' אביגדור ואח'

פסק דין

בתביעה זו נתבקשתי להורות על סילוק ידם של הנתבעים, שהם שוכרים מוגנים במושכר המשמש כבית עסק, ועל תשלום דמי שימוש נאותים לתובעות על סך 92,400 ₪, וזאת בשל הפרות חוזה לשכירות מוגנת.

התובעות הן בעלות הזכויות במקרקעין עליהן ניצבת, בין היתר, חנות ברח' דבורה 7 בקרית מוצקין (לעיל ולהלן: "המושכר" ו/או "הנכס"), מכוח ירושת המנוח מר יוסף מלניק ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבעים הינם שוכרים מוגנים בנכס, מכוח חוזה שכירות מיום 3.8.1980, אשר נחתם בינם לבין המנוח (לעיל ולהלן: "החוזה" ו/או "חוזה השכירות").

לטענת התובעות, הפרו הנתבעים את החוזה הפרות מהותיות ונמשכות, כדלקמן;

הנתבעים העבירו את החזקה ו/או נתנו זכות שימוש לאחר בנכס, ללא הסכמת התובעות, ובניגוד להוראת סעיף 6 לחוזה.

הנתבעים פעלו בניגוד למטרת השכירות שהוגדרה כחנות להנעלה, והפעילו בנכס חנות למכירת ביגוד, על אף שהייתה קיימת במתחם החנויות שבבעלות התובעות והכוללת את המושכר, חנות ביגוד נוספת (להלן: "זמורה"), וזאת בניגוד להוראת סעיף 3(א) לתנאים המיוחדים עליהם חתומים הצדדים, ומהווים חלק בלתי נפרד מהחוזה (להלן: "התנאים המיוחדים").

הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות במועד.

הנתבע 1 נטש את המושכר עם גירושי הנתבעים, והדבר מצדיק מתן פסק פינוי נגדו, ללא קשר לנתבעת.

הנתבעים הפרו את ההסכם בהפרות נוספות המצביעות על התנהגות מזלזלת ועשיית "מנהג בעלים" בנכס. בין היתר; ביצוע שינויים/ שיפוצים בנכס ותליית שלטים על הנכס וזאת ללא קבלת הסכמת הבעלים.

מטעמים אלו, טוענות התובעות, עומדת להן הזכות לסילוק יד הנתבעים מהנכס. למעשה, הן טוענות, בהתאם לאמור בחוזה, די בהוכחת הפרה אחת בלבד על מנת לקבל סעד של פינוי הנכס, בלא צורך בהודעה מראש. כמו כן, ובמענה לטענת הנתבעים, לטענתן אין להעניק לנתבעים סעד מן הצדק.

לדידם של הנתבעים, אפילו היו מוכחות ההפרות הנטענות, לתובעות לא עומדת הזכות לפינוי הנכס, שכן הן הודו כי לא שלחו לנתבעים התראה בגין הפרות אלו. מכל מקום, התובעות לא הוכיחו שהנתבעים הפרו את ההסכם שכן;

הם לא השכירו את הנכס בשכירות משנה ו/או העבירו את החזקה בנכס ו/או הרשו לצד ג' להשתמש בנכס, ומכל מקום ניתנה להם הסכמת המנוח להשכיר את החנות לצדדי ג';

הנתבעים היו הראשונים במתחם שפתחו עסק לעיצוב ותפירת בגדים, ומכל מקום, מאחר שיש לקרוא את ההסכם על פי מהותו, בהעדר תחרות עסקית (מאחר והם וזמורה אינם עוסקים באותו תחום של ביגוד), לא הופרה מטרת השכירות. ממילא, טוענים הנתבעים, אין המדובר בעסק זהה לעסק של זמורה. כן טוענים הם להתיישנות ביחס לטענה זו;

דמי השכירות שולמו במלואם בהתאם לנוהג התשלום עם המנוח;

העדרו של נתבע מס' 1 מהמושכר, אינו מעיד על נטישת המושכר. מכל מקום הטענה התיישנה ולחלופין נטענה בשיהוי ניכר;

ההפרות הנוספות (מנהג בעלים בנכס, שיפוץ המושכר ותליית שלטים) נטענו בהרחבת חזית אסורה, שכן הועלו רק במסגרת סיכומי התובעות - מטעמי זהירות, טוענים הם, כי אין פסול בהוצאת תכולת הנכס לצורך תיקון החשמל וצביעת הקירות בנכס. כמו כן, לא הוכחה הטענה שנתלו שלטים בנכס, המדובר במדבקות (ולא שלטים) של יצרנים שהנתבעת מקדמת את העסקים שלהם.

לטענת הנתבעים, כלל לא הורם נטל ההוכחה על ידי התובעת להוכחת ההפרות, וממילא מאחר שכל ההפרות הנטענות תוקנו, אין מקום לדון בביטול ההסכם. לחלופין, מבקשים הנתבעים כי ייפסק להם סעד מן הצדק, בין היתר, לנוכח הנזק שייגרם להם בפינוי המושכר, המשמש להם כמקור פרנסה עיקרי, בעוד שלתובעות לא תגרם פגיעה מאי הפינוי.

באשר לתביעה לתשלום דמי שכירות ראויים, הרי שזו נזנחה ולחילופין לא הוכחה, משלא הובאה חוות דעת להוכחתה.

דיון והכרעה:

כבר בפתח הדברים אקדים ואומר, כי לאחר בחינת הטיעונים, הראיות והעדויות שבפניי, מצאתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כך שיוענק לתובעות סעד של פינוי המושכר והשבת החזקה לידיהן מחד, אך לא ייפסקו להן דמי שימוש במושכר מאידך, וזאת מהטעמים המפורטים להלן.