חרדאן(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בימ"ש השלום בפתח תקווה (כב' השופטת רפאלי) במ"ת 18467-06-10 מיום 24.6.10 בגדרה קבע בימ"ש קמא קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד לגמר בירור דינו.

1.נגד העורר, תושב קלקיליה, הוגש כתב אישום בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, פריצה לרכב בצוותא, גניבת רכב בצוותא, החזקת כלי פריצה ברכב ואיומים .

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 27.4.10 התפרץ העורר ביחד עם אחר לשני כלי רכב בתחנת הרכבת בראש העין (רכב מסוג פולסווגאן ורכב מסוג מזדה). העורר נכנס למכונית המזדה והניע אותה בכוונה לגונבה. למקום ההתפרצות הגיע חדיפה דאוד והוא התבקש ע"י העורר לנהוג במכונית המזדה. חדיפה לא נענה לבקשתו ובתגובה לכך איים עליו העורר באמצעות מברג באומרו "אתה רואה מה זה נשק אני בכפר אראה לך מה זה גבר ואדאג שאתה תשלם את החובות".

נטען בהמשך, כי העורר איים על חדיפה כי אם לא ינהג ברכב הסובארו יכה אותו.

נטען בהמשך כי ברכב הסובארו החזיק העורר מחשבי רכב, כפפות וארגז כלים ובו מכשירים המשמשים לפריצת רכבים.

יצוין כבר כאן כי כתב האישום מנוסח באופן לא ברור ואפילו רשלני. סעיף 5 לעובדות מתייחס לרכב סובארו מבלי שנאמר בכתב האישום למי שייך הסובארו ומה הקשר שלו לאירועים.

ועוד, בסעיף 7 לעובדות נטען כי הנאשם התפרץ עם אחרים לשני הרכבים בכוונה לבצע גניבה או פשע. לא נטען כי הרכבים נגנבו והדבר גם לא עולה מסעיף 4 לעובדות. דע עקא שבסעיף 8 לעובדות מייחסת המאשימה לעורר עבירה של גניבה בצוותא של הרכבים מבלי שהטענה נטענה בתיאור העובדות.

2.במקביל, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. המדינה טענה כי בידיה ראיות טובות להוכחת האמור בכתב האישום ובנסיבות המקרה קמה עילת מעצר שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר.

3.בדיון בבימ"ש קמא חלק הסנגור על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר. במהלך הדיון הבהיר כי הוא ימקד טיעוניו לעניין עוצמתן של הראיות. לשיטתו, נוכח חולשתן של הראיות, לא קמה עילת מעצר ועתר לשחרורו של העורר בתנאים שיקבע בית המשפט לרבות הפקדת מזומנים.

4.בימ"ש קמא קיבל לעיונו את תיק החקירה ובהחלטה מיום 24.6.10, התייחס בקווים כלליים לחומר הראיות שבידי המשיבה וקבע כי הראיות עומדת במבחן הראיות לכאורה הנדרשות לצורך הליך זה.

הראיות עליהן סמך בית משפט קמא החלטתו הן: עדותו הראשונה של חדיפה המסבכת את העורר בעבירות המיוחסות לו. חדיפה הוא שותף לעבירה ובית המשפט מצא חיזוקים חיצוניים לעדותו של חדיפה. החיזוקים שמצא בית המשפט הם מצבו הנפשי של חדיפה בעת שנתפס, שברי הזכוכית שנמצאו בזירת האירוע, סרט הצילום ממצלמות האבטחה שתיעדו שני אנשים הפורצים לרכבים, איכון הטלפון של המשיב ממנו ניתן ללמוד כי בזמן הרלוונטי שהה העורר בתחומי מדינת ישראל ופלט שיחות נכנסות של חדיפה המלמד על מספר שיחות טלפון נכנסות למכשיר הסלולארי של חדיפה מהמכשיר הסלולארי של העורר.

בית משפט קמא לא התעלם מהעובדה שחדיפה חזר בו בשלב מאוחר יותר מעדותו המפלילה את העורר והבעייתיות העולה מכך, והגיע למסקנה שאין בכך כדי לכרסם באופן מהותי בתשתית הראייתית שהציגה המבקשת.

באשר לטענת האפליה שנטענה על ידי ב"כ העורר בעניין אי העמדתו לדין של האחר (מוסעב) קבע בית משפט קמא, כי ההסבר של התביעה לפיו בהעדר חיזוק לעדותו של חדיפה (נגד מוסעב) החליטה התביעה לא להגיש כתב אישום נגד מוסעב, היה מניח את הדעת ואינו מהווה פגיעה בשוויון נוכח השוני הראייתי הקיים במכלול הראיות בין השניים.

באשר לעילת המעצר, בית המשפט נתן דעתו לכך כי בנסיבות המקרה הגם שמדובר בעבירות רכוש ואיומים שאינן מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית עילת המעצר מתגבשת נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, המאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו והעובדה שהוא ביצע את העבירה כשהוא שוהה בארץ באופן בלתי חוקי, בהיותו תושב שטחים וקיימו של חשש להימלטות מאימת הדין.

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי נוכח הנתונים שפורטו לעיל לא ניתן לאיין מסוכנותו של העורר ולהבטיח התייצבותו למשפט אם ישוחרר לחלופת מעצר ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו נסב הערר שבפני.

בנימוקי הערר ובדיון בפני נטען כי קיים כרסום מהותי בתשתית הראייתית עליה סמך בימ"ש קמא באופן שלא קמה עילת מעצר ועתר לשחרורו של העורר.

להלן עיקרי הטיעונים:

מעצרו של העורר עד לתום ההליכים עומד בסתירה לשחרורם של חדיפה ומוסעב.