חע"ק 42721-12-14

כתב האישום, על דרך ברירת קנס, ייחס לנאשמת הנחת גזם ברשות הרבים שלא בתוך שקית. בדיון ההקראה כפרה הנאשמת במיוחס לה, אך טרם קביעת התיק לשמיעת ראיות ביקשה התובעת לערוך בדיקה נוספת, בשים לב לטענות הנאשמת בדיון. בעקבות הבדיקה, הודיעה התובעת שהיא חוזרת בה מכתב האישום, וזאת נוכח הספק, והקושי לאתר את השכנים, אשר מסרו לפקח שערך את ברירת הקנס כי המבקשת היא וועד הבית של הבניין, שעבורו הוצא הגזם. לאור האמור בהודעה כתב האישום בוטל. בעקבות זאת, הנאשמת מבקשת לחייב את המשיבה בהוצאות הגנה מכוח סעיף 80 (א') לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

סעיף 80 (א') קובע שתי עילות חילופיות אותן יש להוכיח לצורך הבקשה לתשלום הוצאות הגנה:

1. "לא היה יסוד לאשמה".

2. "נסיבות אחרות מצדיקות".

באשר לעילת "לא היה יסוד לאשמה", בע"פ 5097/10 גל(אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15/1/13) נקבע כי על מנת להיכנס לגדרי העילה יש להוכיח כי לא היה בסיס להגשת כתב האישום או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר. מדובר בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר או אי סבירות מהותית ובולטת. לאור האמור, הרי שמדובר בעילה מצומצמת שקיים קושי רב להוכיחה. המבחן להוכחת העילה הוא, האם נוכח התשתית הראייתית אשר הייתה מונחת בפני התביעה, היה מגיע תובע סביר וזהיר למסקנה לפיה יש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3), להלן: "עניין דבש").

בענייננו, מדובר בברירת קנס, ולכן יש לבחון את התשתית הראייתית שהיתה בפני הפקח שרשם אותה, אשר לצורך העניין הינו בגדר תובע שערך כתב אישום. לפי מזכר שערך הפקח, הדו"ח הוגש לאחר בחינת הממצאים בשטח וחקירת השכנים. זאת בהתייחס לשתי השאלות שבהן נחלקו הצדדים. האחת, האם הגזם הוצא משטח הבניין בו מתגוררת הנאשמת. השניה, האם הנאשמת שימשה כוועד הבית של אותו בניין במועד הרלוונטי.

באשר לשאלה הראשונה, הרי שעל פי אותו מזכר של הפקח, אותו גזם היה בתפזורת ויצא משטח הבניין. לביסוס הדברים הביאה התביעה בפניי אף את התצלומים, בצבע, שצולמו במקום. מתצלומים אלה ניתן לראות שהצמחיה של הבנין הסמוך לערימת הגזם (כשעל פי דברי הנאשמת הבנין בו היא מתגוררת הוא זה הסמוך לערימה) הינה במצב גזום ומטופח, ואף נראית כתואמת את הצמחיה בערימה.

עם זאת, לא ניתן להזים את טענת הנאשמת לפיה צמחיה דומה קיימת בבניינים סמוכים. בנוסף, טוענת הנאשמת שהמקום שבו נמצא הגזם משמש את הבניינים הסמוכים להוצאת גזם, ואף טענה זו לא הוזמה.

במצב דברים זה, הרי שבחינת הממצאים בשטח לאור דברי הנאשמת בוודאי שמקימה ספק בדבר פוטנציאל ההרשעה. עם זאת, ללא דברי הנאשמת, וכך היו פני הדברים בעת שנרשמה ברירת הקנס, לא ניתן לומר שספק זה היה קיים. בפני הפקח היו די והותר ממצאים המלמדים על כך שהגזם הוצא משטח הבניין הסמוך לערימה (כאמור, אין מחלוקת שהבניין הסמוך הוא הרלבנטי לנאשמת). משכך, התשתית הראייתית להגשת כתב האישום היתה גם היתה, ככל שהדברים אמורים בשאלת שיוך הגזם לבניין.