חע"מ 1188-08 עיריית קרית - גת נ' בניימין

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בעניינו של הנאשם ביום 2.9.14 בהעדר המשיב, לנוכח אי התייצבותו לדיון.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של בניית תוספת למבנה קיים בגודל של כ- 25 מ"ר ומעליה גגון, וסגירתה באמצעות קירות זכוכית, הכל ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145(א) ו- 204 (א)(ב) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965.

המבקש זומן כדין אך לא התייצב וביום 2.9.14 ניתן כנגד המבקש פסק דין.

לטענת המבקש, ביום 3.8.14 נולדה לו בת. ממועד לידתה ועד ימים אלה, סובלת הפעוטה מבעיות נשימה קשות, עד למצב של מחנק בכל פעם שהיא אוכלת. בני הזוג הצעירים נאלצו לוותר על שגרת יומם ופרנסתם על מנת להיות צמודים למיטתה, והיא אף אושפזה מדי פעם. בשל הלחץ בו שרו בני הזוג, מועד הדיון פרח מזיכרונם. נטען כי המבקש לא זלזל בבית המשפט, אלא שכח להתייצב מסיבות שאינן בשליטתו. נוכח העדרותו, רובצת על המבקש הרשעה פלילית וגזר דין קשה, מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט, לרבות לעניין גובה הקנס. נטען כי הותרת ההרשעה על כנה תביא לעיוות דין. נטען לסתירה בטיעוני המשיבה, בכך שבטיעונים לעונש נטען שהמבקש קיבל את הרשות להשתמש בקרקע כשיקום, ובמקום אחר נטען סבו קיבל את הקרקע. המבקש הוסיף וטען, כי בימים אלה פנה אל לשכת ההנדסה בבקשה להסדיר את התוספת שנבנתה על ידו.

המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, המועדים להגשת בקשה לביטול פסק דין, חלפו זה מכבר, ודי בכך כדי לדחות הבקשה. המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, הוא 30 יום מעת שנודע לו על פסק הדין. המבקש פנה מיוזמתו לב"כ המאשימה, עוד ביום 7.10.14, שטח את טענותיו כנגד גובה הקנס וטען שלא הגיע לדיון בשל בתו. חרף זאת, הבקשה הוגשה ביום 15.12.14, למעלה מ- 60 יום לאחר מכן. עוד נטען, כי עיון ברצף הדיונים שהתקיימו בעניינו של הנאשם, מעלה כי הנאשם בחר מיוזמתו שלא להופיע לדיונים על מנת למשוך זמן. בדיון מיום 8.4.14 הוזהר הנאשם כי אם לא יופיע לדיון הבא יישפט בהעדרו. על כן ברור כי המבקש ידע על ההליכים המשפטיים והוזהר כדין. לגופו של עניין, מדובר בשטח שניתן לסבו של המבקש לפני כ- 40 שנה לצורך הקמת תחנת מוניות, ביעוד של קרקע לצרכי ציבור. לימים כאשר סבו של המבקש נפטר, החל המבקש להפעיל במקום קיוסק, כאשר אין בידיו כל זכויות בקרקע. האמירה בטיעון לעונש, כאילו המבקש הוא זה שקיבל את הרשות, היא טעות קלומוס גרידא ואיננה משפיעה על פסק הדין. לפיכך אין מקום לבוא לקראת המבקש, המזלזל בבית המשפט ולא מתייצב לדיונים, ואשר היה לו יומו בבית המשפט, והוא בחר לא לעשות שימוש בהזדמנות שניתנה לו. המשיבה הוסיפה וטענה, כי מהבקשה לא ברור אלו טענות לגופה של ההכרעה בעניינו של המבקש טרם נשמעו, וכיצד, אם בכלל, עשויות היו לשנות את פסק הדין. לעילת אי ההתייצבות נטען, כי אין מסמכים הנוגעים לבת ממועד הדיון, ולכן לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש לדיון בתאריך זה. ככל שהמבקש לא יכול היה להתייצב עקב מצבו של בתו, היה עליו להגיש בקשה לדחיית הדיון. עוד נטען כי בברור מול מחלקת הנדסה מיום 18.12.14 עלה, כי בניגוד לנטען בבקשה, אין כל פניה מהנאשם למחלקת הנדסה להסדרה. כמו כן אין מקום לקבלת היתר ולהסדרת העבירה היות ומדובר בפלישה לשטח ציבורי.

בתשובה לתגובה חזר המבקש על טיעוניו, והוסיף כי המשיבה מודה בתגובתה כי המבקש פנה אליה ביום 7.10.14 ואף הצהיר בפניה כי בתו חולה. נכון היה בנסיבות העניין להסכים לבקשה. הצהרת המשיבה כי טעתה בטיעון לעונש, מחייבת אף היא ביטול פסק הדין.

ההכרעה

הליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, מוסדר בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב 1982. הסעיף מאפשר לנאשם שהורשע בעבירות חטא או עוון ודינו נגזר שלא בפניו, לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו, וזאת בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון, או עיוות דין שייגרם מאי ביטול פסק-הדין. כפי שטען המבקש, התנאים אינם מצטברים (רע"פ 10200/03 דביר שחוח נ' מדינת ישראל, (04/12/2003)).