חסנין ואח' נ' חסנין ואח'

פסק דין

בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

מדובר באחים. ספק בעיניי אם התיק היה צריך להישמע במסגרת תביעה אזרחית, אך מאחר והועבר אליי מביהמ"ש לענייני משפחה (כב' השופטת מרינה לוי) טיפלתי בו עד לסיומו.

התביעה העיקרית הינה תביעה לסילוק יד. אין בתביעה העיקרית עצמה דרישה לפיצוי כספי.

התובע עותר למתן צו לפינוי קומת הקרקע של מבנה בן שתי קומות, הידוע כחלק מחלקה 72 בגוש 12202 הנמצא בכפר אעבלין (להלן: "המבנה").

במבנה זה הייתה בשנים עברו חנות רהיטים ובהמשך נגרייה, אשר קיימת עד היום ואשר נמצאת במקום מזה כשלושים שנה, מוחזקת על ידי הנתבע ובשלב מסוים הייתה מוחזקת גם על ידי אח נוסף בשם עדנאן.

התביעה שכנגד של הנתבע עניינה בטענה, כי הנתבע הוא זה שהשקיע את הכסף באותו בניין בן שתי קומות ושעל כן יש לפצותו כתנאי, היה ובית המשפט יחליט על פינויו, בסכום של 400,000 ₪, סכום התביעה שכנגד, כאשר תשלום הסכום האמור הינו תנאי מוקדם לביצוע הפינוי.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, מתגונן התובע בטענה, שהנתבע מעולם לא השקיע סכום כזה או אחר באותו מבנה, וכל ההשקעות הכספיות היו של התובע בלבד ועל כן מטעמי צדק ולאור העובדה שאין מחלוקת שהנתבע ישב במבנה מזה שלושים שנה ולא שילם שכירות או כל סכום אחר, יש לקזז קיזוז מלא את כל הסכומים הנדרשים על ידו באופן שאין לפסוק נגדו כל סכום לפיצוי הנתבע.

הקושי העובדתי הקיים בתיק עניינו בטענות החזיתיות בטיעוני שני האחים, שעה שהתובע טוען שהוא זה שהשקיע את מלוא הכספים בהקמת הבניין והמבנה ואילו הנתבע טוען שהוא זה שהשקיע את הכספים האמורים.

התיק היה קבוע להוכחות והיה אמור להישמע בראיות. היו אמורים להעיד, מלבד התובע והנתבע, גם בני משפחה נוספים, אשר הוגשו תצהירים שלהם ובתוכם אמם המבוגרת של הצדדים הניצים וכן האחים עדנאן ורדוואן. מצידו של הנתבע, היו אמורים להעיד הנתבע וכן שלושה עדים נוספים (יש לציין כי התובע התנגד להגשת התצהירים באיחור על ידי הנתבע ואולם לא מנעתי מהנתבע הגשת תצהירים אלה), בן משפחה בשם אסד שיח אחמד שעוד אתייחס לתצהירו בהמשך וכן שני קבלנים, אשר הגישו תצהירים- חאלד חסן וחאלד וואליד חסן מטעמו של הנתבע.

בסופו של דבר, ומתוך הכרה, כי מדובר באחים וגם מתוך אי רצון להעיד את האימא, שהיא אישה מבוגרת, ומפאת כבודה, הגיעו הצדדים להסכמה וזאת בישיבה מיום 17/2/11, אשר נקבעה לקדם משפט מורחב על פי בקשתם של הצדדים, לסיים את התיק על דרך של הגשת סיכומים בכתב ובעל פה, תוך צירוף תיק מוצגים וללא צורך בישיבת הוכחות.

ביום 15/3/11, ולאחר שישיבת ההוכחות הפכה לקדם משפט, קיבלתי את הסיכומים וקראתי אותם בנוכחות הצדדים, תוך הפניית שאלות לבאי כח הצדדים. כבר במעמד הסיכומים הובהר הקושי במתן פסק דין בתיק שכזה ובקשתי לקבל הסכמת הצדדים והסמכתי לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79(א), אולם משלא ניתנה הסכמה זו, ניתן בזאת פסק דין מנומק, שלא על דרך הפשרה, לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, במסמכים שצורפו בתיקי המוצגים ובתצהירים השונים וכמובן בסיכומי הצדדים בכתב ובעל פה.

ניתן בזה פטור ו/או הוראה על החזר מחצית שנייה של אגרת בימ"ש ,אשר אם שולמה תוחזר לידי מי מהצדדים.

התביעה העיקרית:

בחינת הסעד העיקרי בתביעה העיקרית שעניינו דרישה לסילוק יד, מצביעה על כך שדין התביעה להתקבל. בחנתי את נתוני התיק ואת טיעוני הצדדים. עיון בנספחי התביעה מעלה בבירור, כי התובע אכן הינו הבעלים החוקי של 2/3 חלקים בנכס המקרקעין הידוע כחלק מחלקה 72 בגוש 122022.

כל המסמכים שהוגשו תומכים בכך ולמעשה גם הנתבע מבין גם מבין, כי הבעלות שייכת לתובע.

נשאלת השאלה מכוח מה ישב הנתבע שנים רבות כל כך, כאשר אנו מדברים על הסכמה מצד התובע שהנתבע יעשה שימוש באותה קומת עמודים בקומה הראשונה משנת 81' עד 87' כחנות רהיטים ומשנת 89' עד שנת 2003 כנגרייה, (כאשר התביעה הוגשה בפועל רק בשנת 2008 ומשנת 2003 עד 2008 מצורפות פניות של התובע לנתבע בכתב, המציינות את אי הסכמת התובע להמשך הישארותו בנכס ודרישה לפינוי הנכס, לאלתר).

הנתבע טען בסיכומיו טענות מטענות שונות לעניין זכויות בנכס, כגון שישיבתו היא מכוח היותו דייר מוגן או חוכר לדורות או מכוח היותו "בר-רשות בלתי הדירה". בחנתי את הראיות השונות ולא מצאתי שום הצדקה לקבל את הטיעונים האלה של הנתבע (שיש לומר שנטענו כטענות חלופיות).

אני פוסק, לאחר שמיעת הראיות, כי הנתבע יושב בקרקע מכוח רשות שניתנה לו בזמנו על ידי אחיו התובע, אך מבלי שתצורף לרשות זו כל כוונה להקנות לנתבע זכות קניינית או מעין-קניינית בנכס, ומבלי שתהיה כל כוונה לאפשר לתובע מגורים בלתי מוגבלים בזמן במקום.

התובע הינו הבעלים החוקי של המבנה, וככזה, וכמי שנתן את הרשות לנתבע לשהות בנכס, זכותו גם הייתה להפקיע את הזכות מאת הנתבע לשהות בנכס לכשירצה בכך.