חסן שעלאן ואח' נ' מ. מ. עין קיניה

פסק דין

1.         התביעה שבפני הינה תביעה כספית בגין הפרת התחייבות וכן בגין עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים (אשר הינם אב ובניו) הם הבעלים ו/או המחזיקים כדין ו/או בעלי הזכויות במקרקעין בשטח של 4,455 מ"ר, כמסומן בתרשים שצורף לתביעה, הנמצאים בעין קניה. המקרקעין אינם מוסדרים והתובעים צרפו נסח רישום עותמאני על שם סבם ואחיו, וטענו לזכויות מכח היותם יורשי המנוח. לטענת התובעים, כשנתיים וחצי לפני הגשת התביעה, עת נודע להם כי הנתבעת מתכוונת לסלול כביש באדמתם, פנו אליה להימנע מהעבודה, אך למרות הבטחת המהנדס מטעמה כי לא תתחיל את העבודה ללא קבלת אישור התובעים בכתב, החלה הנתבעת לפלוש לאדמתם עם רכבים כבדים, חומר בניה כורכר וחצץ. התובעים טענו, כי עקב לחצים מצד אנשי דת ביישוב, הסכימו למחוק את הבקשה לצו מניעה זמני שהגישו לבית המשפט ביום 9.3.06 וזאת לאחר קבלת הבטחה מראש מהנתבעת לפצותם על הנזקים שיגרמו להם ולמצוא פתרון הולם כך שתוסדר דרך כניסה נאותה למקרקעין. לטענת התובעים, הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה, לא הסדירה דרך כניסה למקרקעין והדרך הזמנית לא כשירה למעבר התובעים, שכן הינה מסוכנת.

לטענת התובעים, כתוצאה מהפרת ההתחייבות ובנוסף לעוגמת הנפש, נגרמו להם נזקים כספיים שכן נמנעה מהם האפשרות להגיע למקרקעין ולעבד את המטעים שברשותם. התובעים טענו בכתב התביעה כי הם שומרים על זכותם לטעון לפני בית המשפט המוסמך לעניין  הפקעה לא כדין אשר בוצעה באדמתם.

2.         הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את בעלות או זיקת התובעים למקרקעין וטענה, כי אין בנסח שצורף להוכיח טענתם וכי הנסח אף ערוך בשפה זרה ותכנו לא ברור.

            הנתבעת טענה, כי העבודות בוצעו בתוואי כביש המאושר בתכנית המתאר ולא בוצעה הפקעה לא כדין. הנתבעת הכחישה את טענת התובעים להבטחה וטענה כי התובעים מחקו את בקשתם לצו מניעה זמני, בגין היותה חסרת בסיס. עוד הוסיפה הנתבעת, כי לא הייתה כל כוונה מטעמה לא לקיים את התחייבותה, אך התנהלות התובעים והתפלגותם בינם לבין עצמם הביאה למצב שלא ניתן היה להגיע להסכמה. לטענת הנתבעת, תמיד הייתה כניסה נאותה למעבר כלי רכב חקלאיים למקרקעין והתובעים נמנעו מלעשות שימוש בדרך משיקולים זרים. הנתבעת הכחישה את חוות הדעת שצורפה ואף העלתה טענת קיזוז בגין חובות התובעים כלפיה.

3.         בתאריך 1.12.08 הגיעו הצדדים להסכמה בבקשה לצו עשה זמני שצורפה לכתב התביעה, על פיה התחייבה הנתבעת לסלול כניסה למקרקעין במיקום מוסכם, אשר ניתן יהיה לעבור בה עם כלים חקלאיים. בעקבות מחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה, האם הדרך שנסללה מאפשרת מעבר כלים חקלאיים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי הדרך אינה עונה על דרישות התכנון ואינה קבילה למעבר כלי רכב כלשהם. בהתאם להחלטה מיום 20.1.11 ניתנה לנתבעת הוראה להתאים לאלתר את הדרך שנסללה כך שתתאפשר גישת כלים חקלאיים למקרקעין.

4.         הצדדים הסכימו לפצל את הדיון באופן שתחילה תידון שאלת האחריות ואולם במהלך הדיון שהתקיים ביום 27.1.11 הודיעו כי הם מבקשים שהדיון יתנהל גם בעניין הנזק.

דיון:

5.         התובעים לא הוכיחו עילת תביעה מכח בעלות במקרקעין או מכח עשיית עושר ולא במשפט ואף לעניין הטענה להפקעת מקרקעין, אין סמכות לבית משפט זה לדון. יחד עם זאת ובהעדר תצהירים נגדיים מטעם הנתבעת, לא נסתרה טענתם של התובעים לעניין החזקתם במקרקעין, ההבטחה שניתנה להם מהנתבעת והפרת הבטחה זו ואף לא הוכחה כלל טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בכתב הגנתה. הכל כמפרט להלן.

6.         למרות שהנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את בעלות התובעים במקרקעין, לא צורף לתצהיר התובעים אלא נסח עותמאני בשפה הערבית, אשר לטענתם הינו על שם סבם ואחיו. אף מבלי להידרש לעובדה שלנסח לא צורף תרגום, הרי שלא צורף לו צו ירושה או צו קיום צוואה המצביע על העברת הזכויות הנטענות לתובעים. אין לשלול את האפשרות כי לסב ולאח היו יורשים נוספים אשר הם אלו שירשו את המקרקעין. זאת ועוד כבר נקבע בפסיקה כי לא ניתן להסתמך רק על מסמך מסוג זה כראייה לתוכנו, באשר לזכות הקניין ובאשר לשטח המפורט (ראה ע"א 7210/00 רפאל דנה ואח' נ. מנהל מקרקעי ישראל).

7.         בכותרת התביעה, התייחסו התובעים לעילת עשיית עושר ולא במשפט, והגם שנראה כי זנחוה בהמשך, אציין בתמצית כי מאחר ולא הוכחה התעשרות והתעשרות לא כדין של הנתבעת, גם לא הוכחה עילת תביעה זו.

8.         טענת התובעים להפקעת מקרקעין נדחית, לא רק מן הטעם שכאמור, לא הוכיחו בעלות במקרקעין, אלא גם מאחר שמדובר בטענה שאינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה. בהתאם לפרק ח' בחוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965, מוסדר נושא ההפקעה על ידי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 הקובעת, כי הסמכות העניינית לדון בכל הקשור להפקעה ולפיצוי בגינה, נתונה לבית המשפט המחוזי בתחומו נמצאים המקרקעין. תקיפת חוקיות הפקעה הינה נושא שבסמכות בג"ץ. לפיכך, הן באשר לזכות לפיצוי בגין ההפקעה והן ביחס לחוקיות ההפקעה, אין המדובר בעילה אשר בסמכות בית משפט זה.

9.         יחד עם זאת, גם אם לא הוכיחו התובעים זכויות בעלות במקרקעין, הרי שטענתם של התובעים להחזקה במקרקעין ולהבטחת הנתבעת והתחייבותה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לא נסתרה בהעדר כל עדות נגדית. על פי עדות התובע 2 (להלן: "התובע") מטעם התובעים,  הנתבעת התחייבה לפצותם על נזקיהם מהרחבת הכביש ואף לסלול כניסה נאותה למקרקעין. התובעים צרפו "התחייבות" מיום 9.3.06 חתומה על ידי ראש הנתבעת ובחותמת הנתבעת, כי במסגרת עבודות הפיתוח וסלילת הכביש, תוסדר כניסה נאותה למקרקעין. גם במכתב בא כח הנתבעת מיום 6.8.04 בסעיף 15, קיימת הודאה כי הנתבעת התחייבה להסדיר כניסה לחלקת האדמה (אלא שלטענתה, הסדרת הכניסה הופסקה עקב סכסוך של התובעים בינם לבין עצמם).

            הנתבעת לא העידה כל עדים מטעמה ומלבד חוות דעת מומחה לעניין הנזקים הנטענים, אין בפני כל עדות עובדתית אשר תסתור את עדות התובע לעניין עצם ההבטחה והפרתה (הפרה אשר כפי שיפורט להלן, קיבלה ביטוי אף בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט).

            זאת ועוד, בכתב ההגנה, העלתה הנתבעת טענות סותרות, כשמחד הכחישה את ההבטחה הנטענת, ומאידך טענה כי התכוונה לקיים את התחייבותה, אלא שזו נמנעה ממנה בשל התפלגות התובעים. המדובר בטענות סותרות אשר מטילות ספק במהימנותם. מכל מקום בהעדר עדות, לא הוכחה אף לא אחת מהטענות.

            בסיכומיו מלין ב"כ הנתבעת על "ההחלטה המצערת" אשר מנעה מהנתבעת להעיד עדיה. אלא שב"כ הנתבע "שוכח", כי בקשת התובעים להורות, כי הנתבעת לא תוכל להעיד את עדיה הועברה לתגובת הנתבעת ביום 17.11.10, למרות זאת, לא הגישה הנתבעת כל תגובה או בקשה להתרת הגשת תצהיריה באיחור וכלל לא התייחסה לבקשה.

אציין כי עוד קודם לכן, בדיון מיום 25.4.10 , העלו התובעים טענה, כי הנתבעת לא הגישה תצהיריה. הנה כי כן הנתבעת בחרה להתעלם מאפשרויות שניתנו לה, לבקש הגשת תצהירים מטעמה גם אם באיחור ועד ליום 20.1.11 (ואף לאחריו) לא פנתה אל בית המשפט בכל בקשה בעניין.

לפיכך, טענת הנתבעת כי לא התאפשר לה להגיש את תצהיריה תמוהה ביותר, שעה שהשתלשלות העניינים כמפורט לעיל מצביעה על כך שכפי הנראה, כלל לא רצתה בהגשתם, שאלמלא כן, מדוע לא הגיבה ולא פנתה אל ביהמ"ש בעניין.

10.        כאמור, בהעדר עדות סותרת מטעם הנתבעת, אני מקבלת את עדות התובע בדבר עצם מתן הבטחות הנתבעת. העובדה שהנתבעת הפרה את התחייבותה נתמכת (בנוסף לעדות התובע), גם בעדות המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע באופן ברור בתשובתו מיום 16.5.10, כי הדרך הקיימת בשטח אינה קבילה למעבר כלי רכב כלשהם בכלל.

            לאור האמור ובהעדר כל עדות סותרת, אין בפני אלא גרסה אחת אשר לא נסתרה, ולפיה: