חסארמה נ' מועצה מקומית בענה

פסק דין

בפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

לטענת הנתבעת התובעת הגישה תביעתה ביום 2/4/10, באשר לארוע מיום 14/10/97, דהיינו בחלוף כ-13 שנים.

הנתבעת טוענת כי התובעת נולדה ביום 6/3/85, וכי ביום 6/3/03 מלאו לה 18 שנה. לכן, היה על התובעת להגיש את תביעתה עד ליום 6/3/10 (מועד בו חלפו 7 שנים מיום שמלאו לתובעת 18 שנים). בפועל, התביעה הוגשה ביום 2/4/10, כלומר לאחר יותר מ- 7 שנים מיום שמלאו לתובעת 18 שנה. על כן דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

התובעת מתבססת בתגובתה על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לטענת התובעת רק לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית שניתנה על ידי ד"ר גרשון וולפין ביום 4/12/00, נודע לה באופן ברור לעניין המעשה או המחדל של הנתבעת, שהינה בעלת נכות צמיתה בשיעור 10%, ומשכך מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום זה. לאור זאת, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום 4/12/00 ומשכך יכלה התובעת להגיש תביעתה תוך 10 שנים ממועד גילוי הנזק. התביעה הוגשה ביום 2/4/10, ואם כן- טרם עברו 10 שנים. על כן דין הבקשה להידחות.

בכתב תשובה לתגובת התובעת טענה הנתבעת כי במקרה זה, היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום בו ארע הנזק, דהיינו, 14/10/97, שכן התובעת טענה כי היא מעדה ונפלה ארצה. יש לדחות טענת התובעת לעניין אי ידיעתה את הנזק, שכן אין המדובר בנזק נסתר, אשר התגלה רק בשלב מאוחר, כי אם המדובר בנזק וקשר סיבתי אשר נודעו לתובעת עוד ביום אירוע התאונה, נעשו לה בדיקות רפואיות, ואובחנה אצלה "חבלה ברגל שמאל". משכך אין לקבל טענת התובעת כאמור בתגובתה.

לוח הזמנים הפורמלי אינו שנוי במחלוקת. האירוע הינו מיום 14.10.1997. כתב התביעה הוגש ביום 2.4.2010. התובעת ילידת 6/3/85. לוח זמנים זה מלמד על התיישנות התביעה, אלא אם כן תתקבל טענת התובעת בהסתמך על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

על פי כתב התביעה נטען כי בתאריך 14/10/97 צעדה התובעת על מדרכה בכפר בענה, המדרכה היתה משובשת ורטובה משפכים, תוך כדי הליכתה החליקה לפתע רגליה של התובעת והיא מעדה ונפלה. כן נטען כי בתאונה ספגה התובעת "חבלות קשות במרבית- איבריה ובעיקר בירך רגל שמאל כן נתערפלה (אבדה) הכרתה נוכח עוצמת הפגיעה" (סעיף 5 לכתב התביעה).

כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין יחול במקרים בהם הנזק הוא הרכיב שנתגלה באיחור ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התובענה, וביניהם רכיב הקשר הסיבתי, יחולו הוראות סעיף 8 לחוק (ע"א המאירי נ' הכשרת הישוב- חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(1) 535, 550 (2000)).

במקרה שלפנינו התגלו נזקים לתובעת עוד ביום התאונה, שכן על פי כתב התביעה נטענו נזקים כגון חבלות קשות, שבר מסוג התחלקות ראש פרק ירך הרגל השמאלית, כאבים חזקים, רגישות למישוש, צליעה, הגבלה בתנועות, ניתוח קיבוע השבר על ידי מסמור עם פלטה.

במקרים כאלה יש להבחין בין "גילוי הנזק" לבין "היקף הנזק". לעניין מועד גילוי הנזק אשר יש בו בכדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, עליו חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, נפסק מחד גיסא כי די בכך שיש ראשית ראיה לסימני הנזק ואין הכוונה להתגבשות מלוא היקף הנזק. מאידך גיסא אין די בהתגלות נזק כלשהו לשם תחילת תקופת ההתיישנות אלא התגלות הנזק תתחיל את ההתיישנות אם אדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תובענה בגין הנזק.

בנסיבות המקרה שבפניי אין ספק כי הנזק התגלה ביום קרות התאונה, הגם שייתכן ולתובעת לא נודע מלוא היקף הנזק. כאמור לעיל, כל עוד התגלה נזק, אשר אדם סביר היה תובע בגינו, הרי שמרוץ ההתיישנות יחל ביום זה ולמשך 7 שנים.

על פי "מימדי" הנזקים אשר תוארו על ידי התובעת עצמה בכתב התביעה עם קרות התאונה, אין ספק כי אדם סביר היה מגיש תביעה בגין נזקים אלו, אף ללא נזק מתמשך כגון נכות צמיתה.

התוצאה הסופית הינה שדין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות וכך אני מורה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 1,750 ₪.

ניתן היום, י"ח חשון תשע"א, 26 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: