חנניה ואח' נ' מרדר ואח'

פסק דין

מונחת לפני תביעה בסך 10,325 ₪ וכן תביעה נגדית בסך 11,627 ₪ שהוגשו בהליך של תביעות קטנות.

רקע

חנניה יוסף (להלן:"התובע") הינו הבעלים של מונית מסוג סקודה. מרדר אורלי (להלן:"הנתבעת") הינה הבעלים של רכב מסוג דיהטסו. ביום 13.12.09 התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובע לרכב הנתבעת. (להלן:"התאונה"). לטענת התובע הוא נסע בנתיב ימני והרכב הנתבעת שהיה אותה העת משמאל סטה ופגע ברכבו בחלקו האחורי שמאלי. רכב הנתבעת נפגע בחלקו קידמי ימני.

שני הצדדים הציגו חוות דעת שמאי המעידות של סוג הנזקים שנגרמו להם בעקבות התאונה ושווי הנזק.

שווי הנזק הנתבע על ידי התובע:

6,290 ₪ - נזק ישיר למונית – הוכח באמצעות חוות דעת שמאי.

1,600 ₪ אובדן ארבעה ימי עבודה- לא הוכח, לא צורף כל מסמך.

562 ₪ שכ"ט שמאי-הוכח בחשבון עסקה

873 ₪ ירידת ערך – הוכח בחוות דעת שמאי

1,000 ₪ עוגמת נפש- לשיקול בית המשפט

לעומתו טוענת הנתבעת/ התובעת שכנגד כי, התובע הוא שסטה בפתאומיות מנתיבו שהיה מיועד לפניה ימינה, חדר לנתיב נסיעתה ולא היה באפשרותה להימנע מתאונה זו, משכך האחריות היא על התובע. נזקיה הם:

9068 ₪ - נזק ישיר לרכב – הוכח באמצעות חוות דעת שמאי.

950 ₪ שכ"ט שמאי-הוכח בחשבון עסקה

610 ₪ ירידת ערך – הוכח בחוות דעת שמאי

1,000 ₪ עוגמת נפש- לשיקול בית המשפט

דיון

אציין, למעלה מן הצורך, כי בתיק זה, כבכל הליך אזרחי שיגרתי, כל תובע בתביעתו הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את הטענות מוטל עליו, כשנטל זה נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589).

לאחר מתן עדות הצדדים, התרשמותי מהצילומים שצורפו לכתבי הטענות, אופי הפגיעה בשני כלי הרכב (ומאחר שאף צד לא הביא עד אובייקטיבי שיחזק את טענותיו) אני סבור שאף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח כי גרסתו עדיפה על גרסת הצד שכנגד באופן מובהק. התובע הוא שהחליף נתיבים ובכך הפר תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961:

40(א)לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון.