חנינה נ' י.ל. יבוא ויצוא רחובות (2002) בע"מ ואח'

פסק דין

לפני תביעה למתן צו קבוע המורה לנתבעים להפסיק ליבא נר נשמה סולארי העונה לשם "נר התמיד" (להלן: "נר התמיד"), ולמתן צו עשה להשמדת הנרות הקיימים והתבניות ששימשו לייצורם. כמו כן מבקש התובע, כי ייפסקו לו פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח, כקבוע בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). לחלופין, התבקשה השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), כאשר התובע העמיד בסיכומיו את הסכום הנתבע על סך של 64,329 ש"ח.

א. רקע

התובע עבר בתפקיד טכני בחברת בזק, ממנה פרש בשנת 2007. בסמוך לפרישתו החליט התובע לפתח נר נשמה סולארי, לאחר שהתחוור לו, כי בשוק ישנה חברה אחת בלבד (חברת נר לחיים בע"מ, להלן: "נר לחיים") העוסקת בשיווק ובמכירה של נרות נשמה סולאריים.

הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בתחום השילוט האלקטרוני (בהתבסס על נורות לד), הנמצאת בבעלותו ובניהולו של הנתבע 2.

הנתבע 3 הוא הנדסאי אלקטרוניקה בהכשרתו, והוא בעל ניסיון ביבוא, שיווק ותכנון תאורה דקורטיבית וממוחשבת, אשר לקח חלק בשיווקו של נר התמיד.

בחודש אפריל 2009 החל התובע בשיווק הנר נשוא תביעה זו, תחת הכינוי "נר ושם". בשלהי שנת 2010, נודע לתובע על קיומו של נר סולארי נוסף בשוק. לטענת התובע לאחר שבחן את נר התמיד הסתבר לו, כי מדובר בהעתק - הן חיצוני והן פנימי - של הנר שפותח על ידו, ולפיכך הוגשה התביעה דנא.

ב. עיקר טענות התובע

התובע טוען, כי המוצר "נר ושם" פותח על ידו, תוך השקעת כספו, זמנו ומרצו לשם כך. לטענתו, הוא ייחס חשיבות רבה לפיתוח מוצר מקורי, חלף שימוש במוצר קיים (כפי שעשתה חברת נר לחיים, אשר הסבה מוצר לתאורת גינה לשימוש כנר נשמה).

לטענת התובע, בייצורו ושיווקו של "נר התמיד" עוולו הנתבעים עוולת גניבת עין כקבוע בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות.

התובע טוען, כי "נר ושם" צבר בתקופת מכירתו מוניטין, וזאת בהתבסס על אינדיקציות שונות. התובע מתבסס על עדותו, לפיה לקוחותיו חשו התלהבות כלפי המוצר לאור איכויותיו כמו גם לאור העובדה שטרם שיווק המוצר היה קיים בשוק נר נשמה סולארי אחד בלבד אשר, כאמור, הוסב ממוצר לתאורת גינה.

עוד סבור התובע, כי ניתן ללמוד על המוניטין שנצבר לו מכך שהנתבע 3 הודה בחקירתו, כי כאשר הציג למר יהודאי, בעליה של חנות לתשמישי קדושה (להלן: "יהודאי"), את נר התמיד, זיהה יהודאי, כי "זה דומה לנר של התובע".

התובע אף מבסס את טיעונו לגבי צבירת מוניטין בהתבסס על השקעתו בפרסום המוצר שכללה הקמת אתר אינטרנט, פרסום בדפי זהב, וחלוקת עלוני פרסום; ובהתבסס על התוצאות המופיעות במנוע החיפוש האינטרנטי "גוגל", לפיהן מופיע אזכור המוצר בראש הרשימה, דבר המהווה לטענת התובע אינדיקציה לתפוצת המוצר. על כך הוסיף התובע, כי היקף המכירות שלו (כ-2,000 יחידות) מעיד גם הוא על המוניטין שנצבר לו.

לשיטתו של התובע, המוצר אותו פיתח הוא מוצר הכולל אלמנטים יחודיים אשר לא היו קיימים בשוק קודם לכן, ובכללם: צורה ייחודית לדפנות השקופות בנר בשילוב עם נעילת גג יחודית, המבטיחות עמידות; גג עליון עם פתחי ניקוז למים; תאים סולאריים אטומים למים; רפלקטור פנימי לצורכי ניקוז; מנגנון אלקטרוני שהוא חלק ממערכת תאורה המחזקת בשעות הלילה; נצרה נשלפת המאפשרת שימוש חוזר בנר המקורי; בסיס מיוחד לצורך התקנת מדבקות לקיבוע הנר; בית סוללה המאפשר החלפת הסוללות הנטענות; שימוש בפלסטיק איכותי העומד בתנאי מזג אוויר קשים; וכן לוחית חריטה אישית הנלווית למוצר.

התובע ציין, כי לצורך פיתוח המוצר הוא שכר את שירותיו של מהנדס מומחה, ניהל משא ומתן עם מפעלים סיניים, ואף נסע לסין לצורך פיקוח על תהליך הייצור.

לבסוף, מציין התובע, כי בהעדר סיבה פונקציונאלית לחיקוי, החיקוי עצמו מעיד על המוניטין. התובע טוען, כי הנתבעים העלו בהקשר זה שתי טענות סותרות, האחת לפיה המוצר המשווק על ידם מבוסס על מוצר מדף קיים לתאורת גינה (התובע טוען, כי בעניין זה שינו הנתבעים את גרסתם כאשר בתחילה טענו, כי היציקות והתבניות פותחו על ידם במלואן ולאחר מכן אמצו גרסה לפיה מדובר בפיתוח שלהם על בסיס מוצר קיים), והשנייה, כי האלמנטים הדומים בין שני המוצרים (כגון ארבעה קירות שקופים וגודל המוצר) נבחרו מטעמים פונקציונאליים. התובע סבור, כי בשתי הטענות אין ממש.

בנוגע ליסוד ההטעיה, סבור התובע, כי המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת יסוד זה, הכולל שלושה רכיבים, מתקיים במלואו.

התובע טוען, כי הרכיב הראשון, "מבחן המראה והצליל", מתקיים, שכן קיים דמיון רב בין שני המוצרים, וההבדלים בגג המוצר, כמו גם האריזה השונה, אינם רלוונטיים לעניין זה. התובע טוען, כי גם השוני בשם המוצר לא יוכל לסייע לנתבעים, שכן השם אינו מופיע על המוצר עצמו, וממילא שם המוצר של הנתבעים יוצר קונוטציה מטעה לשם המוצר שלו.

אף ביחס לרכיב השני, "מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות", טוען התובע, כי תנאי המבחן מתקיימים, שכן מדובר באותו סוג טובין ואותו חוג לקוחות, ושיווק שני המוצרים התבצע באותם האמצעים. התובע הוסיף, כי מדובר במוצר שעלותו נמוכה יחסית ולפיכך היקף הבדיקה שיערכו הלקוחות יהיה מצומצם.

ביחס לרכיב האחרון, "מבחן יתר הנסיבות", הבהיר התובע כי המבחן מתבצע תוך הצגת השאלה "מה יקרה אם כל אחד משני היריבים המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת הדמיון לערבב סחורתם, ולחשוב שסחורתו של פלוני היא סחורתו של אלמוני?". התובע הצביע על הדמיון בין המוצרים, וטען כי הנתבעים אף העתיקו את תעודות האחריות כמו גם את הוראות ההתקנה של המוצר, באופן המוביל למסקנה, כי דמיון זה אינו מקרי אלא מכוון באופן שעשוי להטעות את הציבור.