חנינה נ' א.ע הובלות טורעאן (2006) בע"מ

החלטה

פתח דבר

העניין שבפני, התנגדות הנתבעת לביצועו של שטר אשר הוגש לביצוע במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 02-56382-10-7.

אציין כי עניין זה נדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, אשר פרשה לגמלאות ועקב כך נבצר ממנה ליתן החלטה בבקשה. לאחר שהתיק נותב לטיפולי, התרתי לצדדים להתנגד למתן החלטה על ידי על בסיס כתבי הטענות, ולא הובעה כל התנגדות מטעם הצדדים.

השטר

ההמחאה אשר הוגשה לביצוע, המחאה מס' 5002489, ע"ס 20,600 ₪, מועד פירעונה 30.9.2010, עשויה לפקודת צד ג', עימאד נאסר אל דין, ומוסבת לתובע בחתימת צד ג'.

טענות ההגנה

הנתבעת טענה במסגרת התנגדותה, כי נציג מטעמה ניהל מו"מ עם הנפרע, רו"ח במקצועו, על מנת שיטפל עבורו בנושאי אשראי בנקאי, וסוכם אתו על תמורה חוזית בסך 35,600 ₪, סכום הכולל את הסכום הנקוב בהמחאה אשר הוגשה לביצוע, כאשר זכות פירעון ההמחאה הותנתה בהשגת אותו אשראי בנקאי.

בפועל, מציינת הנתבעת, כי השירות מטעם רו"ח נאסר אל דין לא הוענק ולא הושלם, ובהתאם, לאחר שלא הצליחה הנתבעת אף ליצור קשר כלשהוא עם הנפרע, ביטלה את ההמחאה (אשר כאמור, פירעונה הותנה בקיום תנאי שלא התקיים).

הנתבעת טענה כי התובע אינו "אוחז כשורה" בשטר, הואיל ונטל את השטר ללא תמורה ובחוסר תום לב – וככזה, זכותו של התובע אינה טובה מאשר של הנפרע, אשר ההתקשרות מולו לא רק שנחלה כישלון תמורה מלא, אלא אף אותה התקשרות כללה תנאי מתלה, אשר לא התקיים.

אציין כי גרסה חלקית לדברים אשר אירעו, ניתנה על ידי התובע ועל ידי הנפרע, במסגרת הליכי בקשה לביטולם של עיקולים, אשר לאותה תשובה צורף תצהירם.

דיון והכרעה

לאחר בחינת ההתנגדות, סיכומי הטענות ותצהירי הצדדים (לרבות תצהיר הנפרע), הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של ההתנגדות להתקבל, ואבהיר טעמי:

הנתבעת טוענת כי זכותו של הנפרע הייתה פגומה מחמת כישלון תמורה ואי התקיימותו של תנאי מתלה; מדובר בטענה מן המישור הקנייני, המהווה הגנה לכאורה, כלפי צד קרוב לשטר; ולגבי התובע, טענה הנתבעת כי אינו זוכה למעמד של "אוחז כשורה". אציין כי לגישתי, הטענה המועלית בשלב זה כלפי הנפרע, לפיה ההתקשרות עמו נכשלה כישלון תמורה מלא, מהווה הגנה אפשרית וראויה, בפני זכותו השטרית של הנפרע. השאלה היא, האם לאור טענת ההגנה, בצירוף הטענה כי התובע אינו אוחז כשורה בשטר, מצדיקה מתן רשות להתגונן בפני התביעה השטרית?

כאשר הנתבע מצביע על עובדה, שאם בבית המשפט יוכל להוכיחה ייראה השטר כפגום, חובת ההוכחה עוברת אל התובע, שהוא אוחז את השטר כשורה, וזאת יש לעשות בעת בירור התובענה וקביעת ממצאים עובדתיים ולא בשלב ההתנגדות (ע"א 466/59 ליברמן נ' מטלון, פ"ד יד (1) 346).

השאלה אם היה אוחז השטר אוחז כשורה, מקומה אינו בשלב ההתנגדות, אלא בשלב שמיעת הראיות. החזקה שבסעיף 29 (ב) לפק' השטרות הינה חזקה הניתנת לסתירה, ודי בהעלאת הטענה כנגד התובע, על מנת שיהא עליו להוכיח כי קיבל את השטר בתמורה ובתום לב – בכפוף לכך כי התובענה מגלה הגנה לכאורה (ע"א 506/59 נאמן נ' זלבסקי, פ"ד י"ד (1) 596).

הפסיקה הרחיבה כללים אלה, ונקבע כי בדיון בהתנגדות אין לדון בשאלה האם התובע אוחז כשורה בשטר אם לאו, אלא אך ורק בשאלה אם הנתבע הראה הגנה לכאורה שבה יכול היה להתגונן מפני תביעתו של הנפרע, ושאלת האחיזה כשורה ראויה להיות מוכחת בפני בית המשפט, שכן הדבר מחייב גביית עדות האוחז להוכחת תום ליבו. ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח (1) 80.

תצהירו של התובע, אינו מפזר את הערפל מעל לנסיבות קבלת ההמחאה. התובע מציין כי קיבל את ההמחאה ומסר את תמורתה הכספית לנפרע, ואולם: התובע לא ציין מתי שולמה אותה תמורה (אלא העריך את המועד) לא ציין כמה במדויק שולם בעבור ההמחאה, לא ציין האם הדבר בוצע במסגרת עיסוק או במסגרת אחרת, ולא הראה כל אסמכתא לתשלום בפועל.

טענות התובע נחלשות בהרבה, כאשר מתברר שהגם ששילם את תמורת ההמחאה, לכאורה, לנפרע, הרי שהנפרע, החב כמסב ההמחאה, כלל לא נתבע במסגרת הבקשה לביצוע שטר – והדבר מחזק את הספקות באשר למידת תום הלב בהקשר זה.

הנפרע צירף תצהיר מטעמו, והעלה טענות המופנות כביכול כנגד טענת ההגנה (והיא שאלת כלשון תמורה מלא), אולם הנפרע נמנע מלציין כל נתון רלוונטי בתצהירו; הנפרע ציין כי אינו מפרט את הנתונים לאור קיומו של חיסיון (וברור כי חיסיון אינו חל במקרה בו הנתבעת הינה צד להליך), והיעדר הפירוט הניכר והמפליג, מרבה את סימני השאלה העולים מהנסיבות המפורטות אצל הנפרע. הנפרע מציין שקבלות הוצאו, אולם קבלות לא הוצגו; וחשוב יותר, הנפרע אינו מציין מהי התמורה שקיבל עבור ההמחאה, מתי קיבל אותה ובאילו נסיבות, אלא מסתפק גם כעת, במסירת נתונים כלליים ולא מפורטים בעליל.