חנינה נ' מאור

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 29/6/12 בפתח תקווה.

2. לטענת התובע, רכבו היה בעצירה מוחלטת כאשר באותה שעה היו ברכב אשתו וילדיו. הנתבע יצא מחניה בנסיעה לאחור ופגע ברכבו. התובע יצא מרכבו על מנת לבקש פרטים מהנתבע אך זה ענה לו בתנועה מגונה וברח מהמקום. התובע פנה למשטרה על מנת לאתר את פרטי הנהג הפוגע.

3. הנתבע בכתב ההגנה הכחיש וטען כי לא זכור לו אירוע התאונה. הנתבע טען כי במידה והיתה מתרחשת תאונה הרי שגם רכבו היה נפגע.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובע והנתבע, הם הנהגים המעורבים בתאונה.

דיון:

5. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה עמד בכניסה לחניון ואשתו עמדה לרדת מהרכב לקניות. התובע טען כי רכבו עמד כאשר מחציתו מצויה על כחול לבן וכי מותר להוריד נוסעים בנקודה זו. התובע טען כי עמד במקום כאשר לפתע הנתבע שיצא מחניה נסע לאחור ופגע ברכבו שעמד מאחוריו. התובע טען כי ניגש לחלונו של הנתבע אך זה עשה תנועה מגונה וברח מהמקום אך התובע צילם את מספר הרישוי ופנה למשטרה וכך קיבל את פרטי הנהג.

אשת התובע העידה אף היא כי רכבם עמד בחניה בין כחול לבן ורכב הנתבע נסע לאחור ופגע ברכבם. לאחר מכן בעלה יצא מהרכב אך הנתבע לא התייחס אליו ונסע מהמקום.

6. הנתבע טען כי אינו זוכר את המקרה אך לעיתים הוא אכן חונה במקום זה ונוסע לאחור על מנת לצאת מהרחוב. הנתבע טען כי רכבו של התובע חנה מאחוריו. כאשר בית המשפט שאל את התובע הכיצד גרסה זו מתיישבת עם טענתו כי איננו זוכר כלל את האירוע, שינה גרסתו וטען כי איננו יודע היכן רכבו של התובע עמד בעת התאונה. הנתבע טען כי המקום בו עמד התובע אסור לעצירה. הנתבע טען כי לא הוכחה כי רכבו הינו הרכב הפוגע וכי לגישתו היו ברכבים נזקים קודמים.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתו

של התובע וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובע והיא מהימנה עלי. בנוסף, עדות התובע נתמכת בעדותו המהימנה של אשתו. מנגד עדות הנתבע היתה בלתי עקבית, רווית סתירות והנתבע עצמו הודה כי נוהג הוא לנסוע לאחור על מנת לצאת מחניה זו. סבורה אני כי הוכח בעדות התובע ואשתו כי רכבו של הנתבע הוא זה שהיה מעורב בתאונה והנתבע הוא שהפנה אצבעו בתנועה מגונה כלפי התובע. בנוסף, לא הוכחו נזקים קודמים ברכבו של התובע.

8. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע ביצע נסיעה לאחור, הרי שעליו מוטלת החובה לשים לב ולבצע הנסיעה לאחור בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל עד שהכביש מאחוריו יהיה פנוי. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

9. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. סבורה אני כי אכן התובע עמד במקום האסור לחניה אשר הקשה על נסיעת הנתבע לאחור ולו התובע לא היה עומד במקום זה, שאיננו מסומן להורדת נוסעים, התאונה היתה נמנעת.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובע "אשם תורם" של 10% לקרות הנזק.

סוף דבר:

10. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבע לשלם לתובע סך של 1,148 ₪ (המהווים 90%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 14.1.12, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.