חמזה נ' ח'ליל ואח'

פסק דין

1.ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובע בגין הריגת כלב ציד שלו, מסוג פוינטר- ) להלן: " הכלב " ) , ע"י הנתבע מס' 1 , עקב פעולות צייד משותפת.

לטענת התובע, ביום 19.11.11 בזמן שהיה בצייד באזור גלעד, ביצע נתבע 1 ירי שגרם לפגיעה בכלב שנפצע ממספר כדוריות פגיעה רב מערכתית שהביאה לפטירתו, לפי אישור הווטרינר שניסה להציל את חייו.

לטענת התובע, הכלב היה מאומן ומיומן ועלותו יכולה להגיע לסך של 50,000 ₪, והוא מעמיד את תביעתו על סך של 30,000 ₪, וטוען כי הרובה ממנו בוצע הירי מבוטח אצל נתבעת 2, ועליה לשלם את הפיצויים.

2.הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו שטענות התובע אינן מבוססות והכחישו , שהנתבע 1 הוא זה שירה לעבר הכלב וכי ייתכן והתובע הוא זה שירה בכלב בשוגג , עת שזה הסתובב בשטח הצייד.

הנתבעת מכחישה את הנזקים ואת הטענה שהכלב שווה לסכום הנטען.

3.התקיים בפניי דיון ביום 26.2.2014, בו נשמעו עדויות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי .

התובע חזר על גרסתו תוך הרחבה ופירוט לעניין התרחשות האירוע ואילו הנתבע 1 בעדותו, בניגוד לנטען בכתב ההגנה, הודה בביצוע הירי לעבר חזיר גדול שניסה לתקוף את הנתבע וכי הוא ירה מספר יריות שייתכן וחלק מהן פגעו בכלב שהיה בקרבת מקום, וכך הוא מתאר את האירוע: " היה חזיר גדול מאוד, הוא היה פצוע וברח להר, אני ועוד אחד עאטף חמזה רדפנו אחריו, רק לי היה רובה, עליתי לגדר... היו 5 כלבים... לתובע היו 3 כלבים... הכלבים תפסו את החזיר והחזיר החל להשתולל מתוך הגנה עצמית... אני המשכתי אחרי החזיר והכלבים תפסו אותו... החזיר הגיע לעברי בריצה, מדובר בתקופת ייחום שהיא מסוכנת לחזירים והם נעשים בתקופה זו אגרסיביים ועצבניים, החזיר רצה לתקוף אותי. ב18-20 מטר כיוונתי את הרובה לראש שלו ויריתי כדור, אחר כך יריתי עוד שני כדורים ובכל זאת הוא המשיך לרוץ לכיוונו עד שהגיע למרחק של חצי מטר ... שמתי לו את הקנה בטווח אפס ויריתי... ברחתי .. כשיריתי בחזיר, אני כיוונתי לראש של החזיר כמה שאפשר, זה כדור של 10 ג'ולות יוצאים ממנו בכל ירייה ולא אחד. יכול להיות שכדור נכנס באיזה סלע או אבן וחזר אל הכלב... הן מתפזרות ויכול להיות שתוך כדי הן פגעו בכלב.... לא היו ציידים אחרים .." ראה דברי העד בעמ' 2-3 לפרוטוקול.

דיון ומסקנות:

4.כלל בהליך אזרחי כי המוציא מחברו עליו הראייה, היינו התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל הדין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל הדין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת על הדעת יותר מן הגרסה שכנגד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים, נחה דעתי כי התובע יצא ידי חובתו להוכיח את תביעתו חלקית.

במה דברים אמורים?

גרסת התובע לעניין ירי של נתבע 1 לעבר הכלב, הוכחה לא רק בדברי התובע, אלא גם בתיאור הנתבע 1 עצמו שטען שרק לו היה רובה במקום ביצוע הירי וכי הוא ירה לעבר חזיר אך הג'ולות עלולות להתפזר ולפגוע בכלב.

אלא מה?

התובע לא הוכיח , בין במסמכים ובין בעדויות ששווי הכלב הינו 50,000 ₪, לא הוצג מחירון או חוות דעת לגבי שווי הכלב מסוג פוינטר. יש להניח שמדובר בכלב צייד מאומן ועל כן אני קובע את שוויו על דרך האומדנה בסך 10,000 ₪, בהתחשב בגילו בעת מותו.

לתובע נגרמו נזקים נוספים כגון תשלום לווטרינר ועוד כהנה וכהנה שאני מעמיד סכומים ע"ס 2,000 ₪.

סוף דבר:

5.על כן, אני מקבל את התביעה חלקית ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 12,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתם העתק פסק דין זה שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ל' אדר תשע"ד, 02 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: