חמדאן נ' נסרי וקים

פסק דין

בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12/11/09 הודיע ב"כ התובע כי "אין לנו ראיות נוספות להביא בפני בית המשפט בכל הקשור לטענות הפלישה ובכפוף למגבלה שקבע בית המשפט המחוזי".

נבהיר:

בתיק זה, שעניינו טענת התובע כי הנתבע השיג את גבול חלקתו, ניתן פסק דין מנומק ביום 5/12/06 לאחר שנשמעו ראיות הצדדים והוגשו סיכומים. על פי פסק הדין נדחתה התביעה, והתובע חוייב בהוצאות.

התובע ערער לבית המשפט המחוזי, שם הוחלט לתת "הזדמנות נוספת" לתובע להביא ראיות להוכחת טענת הפלישה של הנתבע למקרקעיו. יחד עם זאת הותירה ערכאת הערעור את חיוב התובע בהוצאות עקב מחדליו בהבאת ראיות.

בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי חזר התיק לדיון בפניי, כאשר במסגרת זו הסכימו ב"כ הצדדים על מינוי מודד מטעם בית המשפט לבדיקת טענת הפלישה, וכך היה.

המודד הכין חוות דעת מפורטת שלפיה נקבע כי שטח הפלישה שהוכח הינו 6.5 מ"ר. המדובר, על פי קביעת המודד, בפלישה של 9 ס"מ עד 55 ס"מ לאורך הגבול המשותף בין בעלי הדין, שאורכו 15 מ'. שטח זה מצטבר לכדי 6.5 מ"ר.

התובע לא השלים עם ממצאי חוות הדעת. הוא הגיש בקשה לפסול את חוות הדעת הנ"ל. בעקבות כך, ועל פי החלטת בית המשפט, הופיע המודד לחקירה נגדית. בתום החקירה הנ"ל סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם לעניין פסלות חוות הדעת.

בהחלטה מפורטת שניתנה על ידי ביום 7/7/09, דחיתי את עתירת התובע לפסלות חוות הדעת וחייבתי אותו בהוצאות.

התובע הגיש בר"ע לבית המשפט המחוזי על ההחלטה הנ"ל. הבר"ע נדחתה ביום 16/9/09. בהמשך לכך נקבע התיק לשמיעת הראיות.

כאמור בפתח פסק הדין לעיל, הודיע ב"כ התובע, בישיבת ההוכחות, כי אין ראיות נוספות מטעמו לעניין טענת הפלישה. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ בישיבה הנ"ל.

ב"כ התובע ציין מפורשות בטיעוניו כי מדובר בפלישה של 6.5 מ"ר לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. בהתאם לסעיף 11 לחוק המקרקעין הרי הבעלות בשטח של הקרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע וגם בחלל הרום שמעליו. לכן יש להרוס את הגדר המפרידה בין שתי החלקות, ולהזיז אותה בין 9 ס"מ עד 55 ס"מ לאורך הגבול המשותף.

ב"כ הנתבע טען כי מדובר בפלישה מזערית ביותר. הוא הפנה לכך כי הגדר נבנתה על ידי הנתבעים ומכספם ללא השתתפות התובע בעלות הבניה. ב"כ הנתבע הפנה לכך כי הגבול המשותף נקבע ו/או סומן על ידי התובע עצמו, ועל כן הוא מנוע מלהעלות טענת פלישה בחלוף זמן ניכר. לבסוף ציין ב"כ הנתבע כי העתירה להריסת הגדר שנבנתה על ידי הנתבע מהווה, בנסיבות העניין, התעמרות מצידו של התובע כלפי הנתבע.

תיק זה שמתנהל מזה עשור במספר ערכאות שיפוטיות והכל בגין 6.5 מ"ר של הסגת גבול (שעצם קיומה הוכחה רק בחלוף 9 שנים), ראוי היה כי יסתיים מזמן במשא ומתן בין הצדדים. אך כפי שציינתי במסגרת אחת ההחלטות "הרגישות" בין בעלי הדין הפכה ל"עוינות" אשר הכתיבה את ההליך המשפטי מצידו של התובע שסירב לכל דרך אפשרית לסילוק המחלוקת בפשרה. (עמ' 2 להחלטה מיום 7/7/09).

הנתבע היה מוכן, כפי שציין בישיבה הקודמת, להזמין קבלן על חשבונו ואף לשלם פיצוי, אם ייגרם נזק, ואף להפקיד עירבון כספי של עשרות אלפי שקלים, ובלבד ש"יזכה" להרוס את הגדר שנבנתה על ידי הנתבע. בעיניו, כך התקבל הרושם החד לאורך המשפט, וביתר שאת בישיבה האחרונה, העיקר הנו ל"הרוס" את הגדר ויהי מה! כל הצעה של תשלום פיצוי סביר בגין השטח הנ"ל נדחתה בתוקף על ידי התובע.

כאן אשוב ואזכיר כי בצד אחד של הגדר הפלישה אל תוך חלקת התובע הינה בעומק 9 ס"מ (!), והעומק ממשיך וגדל עד למקסימום של 55 ס"מ.

במסגרת ניהול המשפט על ידי התובע, מאז הוגשה התביעה בשנת 2000 ועד שניתן פסק הדין הראשון בדצמבר 2006, לא השכיל התובע להביא שום ראיה לעניין הפלישה ומימדיה.

בשים לב לשנים שחלפו מאז החל ההליך המשפטי וכן להוצאות ניהול המשפט הכרוכות בכך, וכן בשים לב לשטח המזערי של הפלישה, כפי שנקבע בסופו של יום על ידי המודד מטעם בית המשפט, ומאחר והסעד היחידי שהתובע דורש הינו צו הריסה (ושום דבר אחר!), הגעתי למסקנה כי אין הצדקה לכך. ציווי כזה בנסיבות העניין יהווה התעמרות בנתבע, כדברי בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 523.

סופו של דבר:

אני מחליט לדחות את התביעה ומוסיף ומחייב את התובע לשלם שכר טרחת עו"ד לנתבע (בסכום מדוד) של 1,500 ₪ כולל מע"מ.