חמדאן נ' מנסור ואח'

פסק דין

הרקע

תחילתם של ההליכים בת"א 27118-09-09, בו הופנו הצדדים, לאחר שנתנו הסכמתם להצעת בית-המשפט, להליך בוררות בהתאם להחלטת כבוד השופט אייל דורון. ביום 11.03.10 מונה המהנדס, מר ליביו גרוס, כבורר.

ביום 14.04.11 הגישו התובעים בקשה לאישור פסק הבורר אשר ניתן ביום 20.03.11 ומנגד הוגשה ביום 04.05.11 בקשת הנתבעים לביטולו (ובכובעה האחר, התנגדות לבקשה לאישור פסק הבורר).

התיק הועבר אלי לאחר שכבוד השופט דורון פסל עצמו מלדון בו בשל יחסי ידידות עם הבורר.

בכתב התביעה טענו התובעים, אב ובנו, כי הינם הבעלים של מקרקעין הידועים כחלקה 21 בגוש 17156 בעוספיא, בשטח של 1,350 מ"ר והמוגדרים כמגרשים 10-11, עליהם בנוי הבית המגורים של התובע מס' 1. בסמוך למגרשים הללו נמצא מגרשו של הנתבע במקרקעין הידועים כחלקה 27 בגוש 17156, עליו בנוי בית מגוריו של הנתבע, ובין הצדדים עובר גבול משותף. טוענים התובעים כי לפני כ- 4.5 שנים, החל הנתבע בעבודות חפירה בשטחו ובשטחם של התובעים (בגבול המשותף), בנה הנתבע את ביתו מבלי שיבנה קיר תומך, זאת בניגוד להסכמות הצדדים. הנתבע שינה את המבנה הטופוגרפי של המקרקעין באופן שיצר סיכון למקרקעי התובעים ולביתו של התובע מס' 1. זאת ועוד, עקב עבודות החפירה, נגרמו לביתו של התובע מס' 1 סדקים ונזקים. בקשות התובעים לבניית קיר תומך לא נענו. התובעים קיבלו הצעות מחיר לבניית קיר תומך אשר נעו בין 90,000 ל- 120,000 ₪ (לא צורפו הצעות בפועל לכתב התביעה).

מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו להיעדר יריבות והתיישנות. לטענתו, הנתבע בנה את ביתו כבר בשנת 1998 ומאז לא ביצע עבודות כלשהן, לא בדירת המגורים ולא בשטח החלקה. לטענתו, התובע הוא שביצע עבודות חפירה ולא סוכם בין הצדדים על בניית קיר תומך.

בהתאם לפסק הבורר מיום 20.03.11 חויב הנתבע לשלם לתובעים סך של 58,000 ₪, אשר חולק לשלושה תשלומים חודשיים, הראשון ביום 03.04.11. הנתבע לא מילא אחר פסק הבורר ומשכך הגישו התובעים ביום 14.04.11 בקשה לאישורו.

בהתנגדותו לבקשה טען הנתבע כי אין חילוקי דעות לעניין הבעלות במקרקעין. מדובר בקרקע "מושאע", שאין לגביה הסכם שיתוף. המקרקעין במצבם הטבעי משופעים במדרון חד היורד ממערב למזרח והמרחק בין "גבול חלקות המקרקעין" הינו כ- 10 מטרים על-פי חוות-דעת מומחה מטעמו.

לטענת הנתבע, הבורר התעלם ממערכת הסכמות הצדדים לעניין הסדרת קיר משותף בין חלקותיהם במקרקעין, מחלוקת אשר היוותה את בסיס הבוררות לאחר שהופנו הצדדים להליך זה. הנתבע טען כי מעולם לא התחייב לבנות קיר בגבול המקרקעין על חשבונו והיה צורך כי הצדדים יעשו זאת במשותף לצורך מניעת התדרדרות אבנים וחומר מילוי מחלקת התובעים.

פסק הבורר ניתן לטענתו באיחור, בניגוד מוחלט להחלטת בית-המשפט ותוך התערבות לטובת התובעים וניגוד עניינים. הבוררות היתה אמורה לידון במסגרת 3 ישיבות, אולם בפועל התקיימו רק שתיים.

זאת ועוד, הבורר לא המציא לצדדים את פרוטוקול ישיבות הבוררות "שלא נכתבו ולא נמסרו לצדדים" וכן ביקר הבורר בשטח בנוכחות התובעים בלבד, הנתבע לא הוזמן ולא ידע על הביקור (סעיף יח להתנגדות) ובאופן זה נפגעה זכות הטיעון שלו. כמו כן, התעלם הבורר מחוות-הדעת היחידה שהוגשה לתיק באשר למצב המקרקעין.

כלפי בית-המשפט נטען כי לא שקל נאותה את הפניית הצדדים לבוררות "אשר לא הובנה דרכה, משמעותה והעלויות שיכולות להיות כרוכות בה, שכר בורר ...". לעניין טיעון זה אומר כי מוטב ולא היה עולה.

כל זאת טען הנתבע במסגרת התנגדותו לאישור פסק הבורר.

הדין הנוהג

סעיף 2 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 מורה:

"רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם".

בסיכומיו, טען הנתבע כי החלטת כבוד השופט אייל דורון היא בבחינת הסכם הבוררות והבורר לא עמד בתנאי ההסכם. איני מבין את כוונת הנתבע בטיעון זה, החלטת בית-המשפט אינה בבחינת הסכם בוררות מבחינת המשמעות שיש להעניק לו עת ערכו אותו הצדדים ונבחנת כוונתם.

ראה סעיף 79ב. לחוק בתי המשפט(נוסח משולב) תשמ"ד- 1984.

במקרה דנן לא נערך הסכם בוררות, אלא התביעה שהוגשה לבית-המשפט הועברה בהסכמה לבוררות, אולם עניין לנו בכללים מנחים (של התוספת הראשונה) שאף חלקם הוכנסו להחלטת כבוד השופט דורון מיום 11.03.10, ותיבחן השאלה האם הבורר לא חרג מהסמכות אשת ניתנה לו בהחלטה.