חמדאן נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה באילת (כב' השופט טופף) בתיק 2241-07-12, מיום 13.9.12, אשר ניתן בהעדר המערער, ועל דחיית בקשה לביטולו, מיום 31.1.13.

המערער נשפט בהעדרו לאחר שזומן כדין, בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה (160 קמ"ש במקום 90 קמ"ש), והושתו עליו עונשים של 24 חודשי פסילת רישיון בפועל, קנס ופסילה על תנאי בת 14 חודשים.

בקשה שהגיש המערער לבטל את פסק הדין נדחתה, ומכאן הערעור.

המערער טוען בהודעת הערעור כי לא היה מקום לדחות את הבקשה לבטול פסק דין, ולו אף כדי לשמוע את טענותיו ביחס לחומרת העונש. מדובר באדם חולני, והוא המפרנס העיקרי של משפחתו. על כן, העונש שהושת עליו חמור. העונש גם חורג ממתחם העונש ההולם עבירה זו על נסיבותיה.

ב"כ המשיבה עתר לדחות את הערעור, בהעדר טעם מוצדק לאי ההתייצבות, ובהעדר עיוות דין, נוכח מידת ההפרזה והאיחור בהגשת הערעור. נטען כי גם אם קיימת פסיקה מקלה יותר בנסיבות דומות, זה המקום להעביר מסר הרתעתי באמצעות ענישה מחמירה.

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, לעניין חומרת העונש בלבד.

המערער לא התייצב לדיון אליו זומן כדין, ולכן היה בית משפט קמא מוסמך לדון אותו בהעדרו. כך שאיני מוצאת עיוות דין בגזירת הדין ללא שמיעתם של טיעונים לעונש מצד המערער, שכן זוהי מהותה של השפיטה בהעדר. על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול גזר הדין שניתן בהעדר התייצבות.

אשר לערעור על גזר הדין, כאן סברתי כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בעונש שהשית על המערער, גם ללא קשר לנסיבותיו הפרטיות, והעונש חורג ממתחם העונש ההולם.

מתחם העונש ההולם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת כאשר מידת ההפרזה היא 70 קמ"ש מעל המותר, נע בין 6-15 חודשי פסילת רישיון. ברי כי במהירויות גבוהות במיוחד, או בנסיבות מיוחדות בחומרתן, יהיה הרף העליון גבוה יותר.

גם בתוך המתחם עניינו של המערער אינו בין החמורים. עברו התעבורתי אינו מכביד (33 הרשעות בותק נהיגה של 33 שנים) ומשכך, לא היה מקום לקבוע לו עונש ברף הגבוה של המתחם. כך גם באשר לפסילה המותנית שהיא בעיני מופרזת במיוחד לחומרה, היות והיא חלה גם מקרים של הפרזה מתונה, וכובלת באופן בלתי סביר את ידיו של המותב הבא שידון בעניינו של המערער. ראה דברים שנאמרו בעניין זה לאחרונה על ידי כב' השופט עמית, בע"פ 6338/1 בן סימון נ' מדינת ישראל (16.5.13), בעניין מאסר מותנה, אך יפים גם לענייננו:

"...על הערכאה הדיונית לנהוג בזהירות ובמתינות ברכיב הענישה על תנאי, ולקחת בחשבון כי הנאשם שבפניו עלול לחטוא חלילה בעבירה נוספת, מה שאינו חיזיון נדיר במקומותינו. במצב דברים זה, בית המשפט שידון בעניינו של הנאשם בפעם הבאה, ייאלץ להפעיל את התנאי (בכפוף לחריג הארכת התנאי הקבוע בסעיף 56 לחוק), ועלול למצוא עצמו וידיו כבולות בבואו להשית על הנאשם עונש ההולם את חומרת העבירה הנוספת..."

אשר על כן אני מקבלת את הערעור על חומרת העונש, ומעמידה את הפסילה בפועל על 9 חודשים ואת הפסילה המותנית על 4 חודשים. יתר הרכיבים ישארו על כנם. המערער יפקיד את רישיון הנהיגה שלו בבית משפט קמא עד ליום 1.7.13.

ניתן והודע היום, א' תמוז תשע"ג, 09 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: