החלטה ופסק-דין חלקי
לפני תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מדירה בת שלושה חדרים ברח' דרך חיים בר-לב 170 בתל-אביב (דירה מספר 5 בקומה ב', גוש 7242 חלקה 62, להלן: "הדירה" או "המושכר"), ולתשלום סך של 82,094 ₪.
התובעת הינה חברה ממשלתית עירונית לדיור והיא מוסמכת לנהל נכסים לצורך מתן פתרונות דיור לזכאים על פי אמות מידה שקבע משרד הבינוי והשיכון. הדירה נשוא התביעה הינה בבעלות התובעת, אשר השכירה אותה לנתבעים בשכירות שאינה מוגנת על פי דיני הגנת הדייר על פי חוזה שכירות 2.8.76. בחוזה השכירות התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך 286 לירות מיום 1.9.76 ואילך. על פי חוזה השכירות, רשאית התובעת לשנות את דמי השכירות במקרה של עליות במדד יוקר המחיה ובמחירי הדירות או בדמי השכירות בדירות של דמי מפתח.
התובעת טוענת, כי הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות אותם התחייבו לשלם בהסכם השכירות, וכי אינם משלמים דמי שכירות כלשהם מזה שנים רבות. זאת, למרות מכתבי התראה שנשלחו אל הנתבעים מעת לעת. לכתב התביעה מצורפים מכתבי התראה מהתאריכים: 30.12.96, 17.12.97, 8.9.03, 15.12.08 ו- 22.3.09.
הואיל והנתבעים לא הגיבו למכתבי ההתראה ולא הסדירו את חובם, הוגשה תביעה לסילוק ידם מהמושכר ולסילוק חוב אשר טרם התיישן במועד הגשת התביעה ועומד על הסך של כ- 82,000 ₪.
הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן אשר נתמכת בתצהירו של הנתבע.
בבקשתם פורשים הנתבעים תמונה עגומה של מצבם הכלכלי הקשה ושל מצוקת המשפחה לאורך השנים. כבר עתה ראוי לציין, כי מצב זה ידוע לתובעת ובגינו שוכנו הנתבעים בדיור הציבורי, ונקבע להם שכר דירה אשר תואם את מצבם הכלכלי הקשה.
ניסיון לדלות מתוך שלל טענות הנתבעים את טענות ההגנה מפני התביעה מעלה, כי לטענת הנתבעים הם נאלצו לפנות דירה שבה התגוררו בדמי מפתח ברחוב המבשר 37 בתל-אביב מחמת הודעה שנתקבלה בשנת 76 ולפיה, הדירה אינה ראויה למגורי אדם. לדבריהם, בנסיבות אלה פונו מהדירה ונאלצו לחתום על הסכם השכירות נשוא התביעה. זאת, לאחר שהוטעו לחשוב ע"י התובעת, כי תסופק להם דירת קבע בדיירות מוגנת באותם תנאים בהם התגוררו קודם לכן ברח' המבשר.
לטענת הנתבעים, דמי מפתח בסך 5,000 לירות ששילמו עבור הדירה ברחוב המבשר, לא הוחזרו להם והם מקוזזים כנגד חוב דמי השכירות נשוא התביעה, ומשכך לא קיים חוב כלשהו כלפי התובעת.
לעניין החוב הנטען, טוענים הנתבעים, כי דרך חישוב החוב אינה מפורטת בכתב התביעה ועל כן יש לדחות את התביעה הכספית כלפי הנתבעים.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהתחשב בהלכה בדבר מתן רשות להתגונן, החלטתי לדחות את הבקשה בכל הנוגע לתביעה לסילוק יד וליתן לנתבעים רשות להתגונן בעניין החוב הכספי.
אין חולק, כי הנתבעים מחזיקים בדירה נשוא התביעה מכוח הסכם השכירות המצורף לכתב התביעה, ואין להם בה כל זכות אחרת. הסכם השכירות נכרת בשנת 1976 ומאז ועד היום לא טענו הנתבעים דבר בעניין תוקפו של הסכם זה או כי נכרת בנסיבות של עושק או אילוץ. גם לו היו הנתבעים טוענים טענה זו, הרי שלכל היותר יש בה כדי להצדיק את ביטול החוזה ואין היא יוצרת לנתבעים זכויות בדירה נשוא התביעה, יש מאין.
במסגרת תביעה זו, אין צורך להכריע בשאלת סיכויי תביעת הנתבעים לו היתה מוגשת בכל הנוגע לביטול הסכם השכירות או סעד אחר שהנתבעים יכולים לדרוש אם יוכיחו את טענותיהם באשר לנסיבות כריתת הסכם השכירות. די בכך שהסכם זה לא בוטל עד היום, ומכוחו מחזיקים הנתבעים בדירה נשוא התביעה.
לא אחת נפסק כי תשלום דמי השכירות הוא תנאי יסודי לצורך מתן זכויות כלשהן לשוכר על פי הסכם השכירות. במקרה שלפנינו אין חולק, כי דמי השכירות אינם משולמים לאורך שנים רבות, וממילא בדין הודיעה התובעת לנתבעים לפני שנים על ביטול הסכם השכירות ודרשה מהם לפנות את המושכר. הנתבעים לא פינו את המושכר והמשיכו להחזיק בו ללא זכות שבדין.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בדבר העדר חוב בגין דמי השכירות בשל קיזוז אותם 5,000 לירות כנגד דמי השכירות. כידוע, טענת קיזוז יש לפרט במידה הדרושה לצורך תביעה נגדית. טענה כאמור לא פורטה בבקשת הרשות להתגונן. הנתבעים אינם נוקבים בסכום דמי השכירות שלטענתם היו אמורים לשלם לאורך השנים, ואינם מפרטים די הצורך כיצד אותו סכום של 5000 ל"י עולה כדי קיזוז חוב דמי השכירות שנצבר לאורך השנים. ודוק, הסכום הנתבע הוא חוב דמי השכירות אשר טרם התיישן. ככל שמבקשים הנתבעים לקזז את הסכום של 5000 לירות שלטענתם זכאים הם לקזז מאז נכרת הסכם השכירות מאז 1976, הרי שאת הקיזוז יש לחשב על מלוא חוב דמי השכירות מעת שנכרת ההסכם ועד היום. כשם שהתובעת אינה יכולה לתבוע חוב שהתיישן, כך לא יכולים הנתבעים לקזז את הסכום שהתיישן אלא כנגד אותו חוב. מכל מקום, כל האמור לעיל אינו יוצא מגדר דיון תיאורטי באשר הנתבעים לא צרפו ולו ראשית ראייה באשר לאותו סכום בסך 5000 לירות, ובכל הנוגע לטענה בדבר העדר חוב, הרי שטענת הקיזוז לא פורטה די הצורך.
לפיכך, זכאית התובעת לפנות את הנתבעים מהדירה ולהחזיר את החזקה בדירה לרשותה.
אשר לתביעה הכספית – אני מוצא שאין די בפירוט שבכתב התביעה לצורך הרמת הנטל המוטל על התובעת. לא ברור כיצד חושבו דמי השכירות החודשיים וכיצד חושב סכום התביעה. על התובעת להוכיח כי דמי השכירות הנדרשים תואמים את הוראות הסכם השכירות ולפרט כיצד צמח החוב הנטען. לאחר שתחשיב החוב הכספי יפורט כדבעי, ניתן יהיה לברר אם יש לנתבעים טענות הגנה כלשהם כלפי חוב זה, הן מחמת טעויות שנפלו בחישוב החוב והן מחמת תשלומים ששולמו על חשבון החוב הנטען.
התוצאה היא שאני דוחה את בקשת הרשות להתגונן בנוגע לתביעת הפינוי ומקבל את הבקשה באשר לתביעה הכספית.
הנתבעים יפנו את הדירה נשוא התביעה (שתוארה לעיל) ויחזירו את החזקה בה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וריקה מכל חפץ ששייך לנתבעים. ניתנת לנתבעים שהות לצורך התארגנות כך שצו הפינוי יכנס לתוקף ביום 12/10/10 בשעה 13:00.
אם לא יפנו הנתבעים את הדירה עד למועד זה, רשאית התובעת לנקוט בהליכי הוצל"פ לאכיפת ביצוע פסק הדין החלקי.