חלייחל נ' קיבוץ עמיעד

החלטה

ת"א 18483-05-10

החלטה

מבוא:

1.בפניי בקשה מטעם התובע/מבקש למתן צו עשה זמני במעמד צד אחד, אשר יחייב את המשיבים בפירוק מנעול ופתיחת שער כניסה לשטח המרעה, וכן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים מלנעול את שער הכניסה לשטח המרעה של המבקש, כפי שיפורט להלן.

2.במסגרת החלטה אשר ניתנה ביום 11.5.2010 (על ידי כב' השופט דבור), בית המשפט נעתר לבקשת המבקש והורה על צו עשה זמני במעמד צו אחד וכן צו מניעה זמני, כמבוקש. הצו ניתן בכפוף להפקדת סך של 4,000 ₪ במזומן בקופת בית המשפט, וזאת בנוסף להמצאת כתב התחייבות של המבקש, לפיצוי המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם, במידה והתובענה העיקרית תידחה או תימחק ו/או, אם יבוטל הצו מסיבה אחרת. כמו כן, נקבע דיון בבקשה דנן במעמד הצדדים וכן הוגשו תגובות המשיבים לבקשה.

3.המבקש הינו תושב הכפר עכברה, חקלאי בקר במקצועו, אשר בכל הזמנים הרלוונטיים לנטען בבקשה דנן, היה אחד מהמחזיקים בשטח מרעה שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, אשר עותק ממנו צורף לבקשה דנן.

4.המשיב מס' 1 הינו מנהל עדר הבקר של קיבוץ עמיעד ואילו המשיב מס' 2 הינו עובד בענף הבקר של קיבוץ עמיעד, וכל פעולותיהם היו במסגרת תפקידיהם אלו.

5.בהחלטתי מיום 23.5.2010 נעתרתי לבקשת קיבוץ עמיעד (להלן: "הקיבוץ") להצטרף כמשיב להליך זה, וזאת בשל היות הקיבוץ בעל עדר בקר ובעל רשות רעיה בשטח אש 115, בו עוברת דרך הגישה נשוא הבקשה דנן.

טענות המבקש:

6.לגרסת המבקש, הוא מגדל בקר מזה עשרות שנים ומחזיק בשטח מרעה, הסמוך לשטח המרעה של המשיבים, כאשר לשטחי המרעה הסמוכים קיים שער כניסה משותף, אשר נמצא בקטע הכביש בין מחלף אליפלט לגשר עכברה (להלן: "השער"). בהקשר זה ציין המבקש, כי השער למעשה מהווה הכניסה היחידה אשר מובילה אל שטח המרעה שבבעלותו. לטענת המבקש, שטח המרעה הסמוך והמוחזק כיום ע"י המשיבים, הוחזק בעבר על ידי הקיבוץ אשר החזיק בעדר בקר, אולם לפני כשנתיים המשיבים רכשו את עדר הבקר של הקיבוץ והחלו להשתמש בשער המשותף.

7.לגרסת המבקש, בערב ,עובר למועד הגשת הבקשה הבחין , כי המשיבים נעלו את השער באמצעות מנעול, ובכך לא התאפשר למבקש להיכנס אל שטח המרעה שבבעלותו.

8.לטענת המבקש, השער ננעל שלא כדין, ללא כל הודעה מוקדמת מטעם המשיבים וללא הסכמת המבקש. משכך, עותר המבקש למתן צו עשה זמני כאמור, אשר יחייב את המשיבים בפתיחת שער הכניסה. בד בבד, עותר המבקש למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים או מי מטעמם מלנעול את שער הכניסה אל שטח המרעה.

9.בסיכומיו, (אשר הוגשו בכתב), טען המבקש, כי מדובר בשטחי מרעה סמוכים שהינם בבעלות מדינת ישראל, כאשר מינהל מקרקעי ישראל עורך הסכמי הרשאה עם מגדלי הבקר לרעיה לתקופה קצובה. לטענת המבקש, בין שטחי המרעה עוברת דרך אשר נסללה בימי המנדט הבריטי והיא מרשתת את שטחי המרעה ואת הציבור העובר ושב, לרבות גופים ממשלתיים כאלה ואחרים.

10.לטענת המבקש, הוא מחזיק עדר בקר בשטח המרעה והדרך משרתת אותו משער הכניסה ועד לאורך של כ-5 ק"מ. כן טוען המבקש, כי הוא משתמש בדרך זו לצרכי הכנסת אוכל ומים לעדר הבקר והכנסת וטרינר לצרכי הענקת טיפול רפואי לעדר. כן טוען המבקש, כי מניעת כניסתו לשטח המרעה תימנע ממנו מלכבות שריפות בשטח ואף להפרת הסכם ההרשאה שנחתם מול המינהל. עוד ציין המבקש, כי הוא סובל מנכות והוא יכול להיכנס אל שטח המרעה אך באמצעות רכב. בהקשר זה הפנה ב"כ המבקש לאישור רלוונטי מהמוסד לביטוח לאומי.

11.לטענת ב"כ המבקש, המשיבים לא טרחו לצרף לתשובתם צו מטעם המפקד הצבאי ולפיו, הוכרז האזור כשטח אש וכן את תוקפו וגבולותיו של השטח הרלוונטי, זאת כמתחייב עפ"י סעיף 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. אלא, הסתפקו המשיבים בצירוף בקשה להיתר כניסה לשטח אש משנת 2008. עוד טען ב"כ המבקש, כי כפי העולה מתצהירו של שמוליק בן שחר, חובה על הקיבוץ לגדר את שטח האש. לטענת ב"כ המבקש, גידור שטח האש מנטרל את המסוכנות ואף תוחם את גבולות השטח. בהקשר זה טען ב"כ המבקש אודות החסרים אשר נמצאו בתגובת המשיבים ובמסמכים אשר הוגשו מטעמם. עוד ציין ב"כ המבקש בהקשר זה, כי כפי העולה עוד מתצהירו של בן שחר, הרי שהמשיבים 2 ו-3 הינם עובדי הקיבוץ, עובדה אשר נסתרה במהלך חקירתו הנגדית של העד. כן טען ב"כ המבקש, כי לתגובת המשיבים לא צורפו חשבוניות מס אשר מעידות על כך שהקיבוץ עדיין עוסק בבקר ובמכירת עגלים, עובדה אשר יש בה כדי לחזק את גרסת המבקש ולפיה, עדר הבקר נרכש ע"י משפחת המשיבים 2 ו-3.

12.לעניין סלילת הדרך טוען ב"כ המבקש, כי לא הובאה מטעם המשיבים ראיה כלשהי אשר יש בה כדי להעיד על כך שהדרך נסללה ע"י המשיבים. עוד טען, כי מדובר בשטחים פתוחים ולא במכלאות סגורות, כאשר הכניסה לתוך שטחי המרעה שלא באמצעות רכב, הינה אפשרית מכל מקום. יתרה מכך, טוען ב"כ המבקש, כי נעילת השער אין בה כדי למנוע כניסתם של גנבים. פועל יוצא מכך, כי נעילת השער לא תהווה מחסום בפני גנבים וכי באפשרות המשיבים להעסיק רועים אשר ייפקחו על הבקר, כפי שעשה המבקש.

13.לטענת ב"כ המבקש, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ומניעת כניסתו של המבקש אל שטח המרעה תגרום לו נזק בלתי הפיך. מניעת כניסתו של המבקש אל שטח המרעה תימנע האכלת והשקיית העדר, הענקת טיפולים רפואיים לעדר ומניעת פיקוח יעיל על העדר, כמו גם מניעת כיבוי שריפות בשטח. לעומת זאת, טוען ב"כ המבקש, מתן צו המניעה כמבוקש לא יהא בו כדי לגרום למשיבים נזק כלשהו. לטענת המבקש, המשיבים מנסים לשנות את המצב הקיים מזה עשרות שנים.

14.ב"כ המבקש הוסיף וטען, כי הדרך העוברת בגבול בין שטחי המרעה חודרת בנקודות מסוימות לשטחו של המבקש והיא יועדה על ידי בעלי השטחים בכדי לשרת את שטחי המרעה. אף מדובר לטענתו, בזיקת הנאה לטובת מקרקעין בהתאם להוראת סעיפים 97 ו-98 לחוק המקרקעין, טענה אשר מוצאת את חיזוקה בעצם חלוקת שטחי המרעה בין הצדדים. לטענת המבקש, אין בעצם העובדה שהמשיבים לא גידרו את השטח מצד השני של הדרך כדי להעניק להם הזכות להשתלט על הדרך.

15.לטענת המבקש, לא עלה בידי המשיבים להוכיח, כי הם מחזיקים כדין בשטחי המרעה ואף לא הוצג מטעמם הסכם הרשאה בעניין זה. זאת ועוד, טוען ב"כ המבקש, כי הוראת סעיף 13 להסכם ההרשאה והוראת סעיף 3 לחוק המקרקעין מקנה למשיבים הזכות להשתמש בשטחי המרעה בלבד ואין להם הזכות אפוא, לשנות את המצב הקיים בשטח. כל עוד המבקש לא פלש אל שטח המרעה של המשיבים, מעשיו אינם בגדר הסגת גבול ועצם השימוש בדרך המשרתת את שתי החלקות, אינו מהווה הסגת גבול. בהקשר זה הפנה ב"כ המבקש לפסיקה רלוונטית. לטענת ב"כ המבקש, הדרך נשוא המחלוקת מהווה דרך ציבורית וחל איסור לנעול אותה. מה גם שהדרך עוברת בתוך שטח ציבורי שהינו בבעלות מדינת ישראל והיא משרתת גופים ממשלתיים שונים.

16.ב"כ המבקש הוסיף וטען, כי מאישורי צה"ל אשר צורפו מטעם המשיבים עולה, כי הכניסה אל השטח הרלוונטי אסורה אך בגושים 13583, 13859, 13594 וכי חלה על המשיבים החובה להצביע על גבולות שטח האש המדובר באמצעות גורם מוסמך מטעם צה"ל. משכך, לטענת ב"כ המבקש, כל עוד לא צורף הסכם הרשאה חתום מול המינהל, המשיבים בגדר מסיגי גבול. לטענת המבקש, המשיבים מנסים לשנות את המצב הקיים.