חלטה בבקשה לסילוק על הסף

1. המבקש והמשיב אחים.

2. הורי המבקש והמשיב הלכו לעולמם והותירו אחריהן צוואות זהות שניתן צו לקיומם.

               על פי הוראות צוואות הורי הצדדים המנוחים,  הראשון מבין ההורים המנוחים מעביר להורה הנותר בחיים וההורה הנותר לחיים, לאחר פטירתו מעביר למבקש "את מחצית זכותי בדירה +המחסן" ולמשיב "את מחצית זכותי בדירה +המחסן לרבות כל זכויות הבניה שעדין נותר על חלק מחלקה..".

3. המשיב הגיש תביעה במסגרתה התבקש בית המשפט להורות כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת המבקש ואשתו – מבקשת 2, על תת חלקה XX בחלקה XX גוש XXX(להלן: "המקרקעין") בטלה ומלוא הבעלות על הזכויות במקרקעין הועברה אליו בירושה מכוח צוואת אימם המנוחה של המבקש והמשיב.

4. בתובענה נטען כי בבעלות הורי המבקש והמשיב היו כל הזכויות מקרקעין הידועים כחלקה XX גוש XX ברחוב XX, XX. נטען כי בחודש בינואר 1987 ההורים העניקו במתנה למבקש, מחצית מזכויותיהם במקרקעין וזאת לשם בניית בית למבקש ואכן המבקש בנתה את ביתו ומתגורר שם יחד עם אשתו – המבקשת 2. בהתאמה, במועד מאוחר יותר, נרשמו בית ההורים המנוחים ובית המבקשים כבית משותף אחד שלו שתי תתי חלקות – תת חלקה X על שם ההורים המנוחים ותת חלקה X על שם המבקשים. נטען כי בשל טעות, ומכוח ייפוי כוח שהיווה חלק ממסמכי המתנה, נרשמה הערת אזהרה על שתי תתי החלקות. נטען כי כוונת ההורים המנוחים בצוואותיהם, במילים "את מלוא זכויותיי בחלק מחלקה XX בגוש XXX...." ובמילים "את מחצית זכותי בדירה +המחסן", הייתה להנחיל לשני ילדיהם בחלקים שווים את מלוא רכושם, אגב התחשבות בכך שלמבקש הוענקו מחיצת הזכויות במקרקעין קודם לכן ואגב התחשבנות בין הילדים באשר לשווי הבית והמחסן בו שנבנו על ידי ההורים בתת חלקה XX. נטען כי יש לפרש את סעיף 3 לצוואות ההורים כך שהמשיב יורש את מלוא הזכויות במחצית הנותרת של המקרקעין (תת חלקה XX) והמבקש זכאי לשיפוי עבור החלק בשווי של הבית והמחסן הבנויים על חלקהXX.

5. המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף. בבקשה נטען כי לגוף התביעה הרי שהצוואות נערכו ביום 16.7.1989 – במועד שלאחר רישום הבית המשותף ולפיכך הוראת הצוואה המורה כי "את מחצית זכותי בדירה +המחסן" יש לפרש כחלות על תת חלקה XXבלבד ולא על תת חלקה X+X כטענת המשיב. נטען כי הצוואות קוימו וניתן צו לקיומן של שתי הבקשות על פי בקשת המשיב עצמו עוד בתאריך 14.9.2008. בנוסף נטען כי המבקש והמשיב חלקו בחלקים שווים את ההוצאות השוטפות של בית הוריהם המנוחים, מאז פטירתם ועד כה, והרישום של תת חלקה X על שם הצדדים בחלקים שווים התעכב בשל "בעיה טכנית" בלבד הנובעת מאי הצמדת המחסן לאחת היחידות. נטען כי צוואות המנוחים מנוסחות באופן ברור ומבטאת את רצונם. נטען כי התביעה "המופרכת" הוגשה בשיהוי ניכר, חלפו 23 שנים מאז פטירת המנוח, 13 שנים מפטירת המנוח ו-9 שנים ממועד מתן הצו לקיום צוואותיהם ולאור סעיפים 1 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 וסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הרי שהיום בו נולדה עילת התביעה הוא יום פטירת האם המנוחה 31.7.2004 והתביעה התיישנה עוד בשנת 2011. לחילופין נטען כי התביעה התיישנה 7 שנים לאחר שניתן צו לקיום צוואת ההורים, היינו בשנת 2015. המבקשים הפנו לפסה"ד בע"א 74/53 רצאבי נ' רצאבי, פד"י ט 520, וטענו כי על פי ההלכה שנפסקה שם, התביעה התיישנה מאחר ובתביעה נטען על ידי המשיב שבמהלך כל השנים המבקש "ניצל לרעה את ניסוח הצוואה אשר לא מאפשרת מימושה" – ולאור זאת מניין ההתיישנות החל בפטירת האם או במועד בו ניתן צו לקיום הצוואה שזהו המועד בו ידע המשיב כי לא קיבל את חלקו בעיזבון. לחילופין נטען כי המשיב השהה תביעתו וזנח זכות תביעתו.

6. בתגובת המשיב לבקשה נטען כי הבקשה היא "ניסיון של הנתבעים 'לנסות את מזלם'...ולמנוע בירור ענייני ואמיתי והכרעה לגופו של עניין בדבר פרשנות ההוראות ביחס לנכס המקרקעין...". נטען כי צווים לקיום צוואות ההורים הוצאו, אך נכס המקרקעין לא חולק מאחר והזכויות של תת חלקה X עדין רשומות על שם ההורים . נטען כי בצוואות אין התייחסות לכך שהבית נרשם בית משותף והמקרקעין חולקו לשתי תתי חלקות והניסוח בצוואה "חלק מחלקה" מעיד על כך שמנסח הצוואה לא היה ער לרישום הבית כבית משותף וניסוח הצוואות מלמד על "הקושי הפרשני  הרב בהבנת ההוראות ביחס לחלקה". נטען כי בית המשפט לא יטה לסלק תביעה על הסף ויעדיף ברור והכרעה לגוף העניין ויש לבחון את ד' אמותיו של כתב התביעה והאם היא מגלה עילה. באשר לטענת ההתיישנות נטען כי המדובר בעניין שבין יורשים לבין עצמם ולא מתקיימת חזקה נוגדת שכן גם לטענת המבקשים הזכויות ממילא עתידות להתחלק בין היורשים – כך שחזקה בפועל לא סתרה זו כן נטען כי לא מתקיימת חזקה מאחר והמדובר בקרקע שמרביתה פנויה ואין מחזיק בפועל.  המשיב חזר על טענתו כי במהלך השנים לא הייתה מחלוקת בין הצדדים ביחס לאופן פרשנות הצוואות אך התביעה הוגשה בשל "סחבת" שנגרמה על ידי המבקשים. כמו כן נטען כי בסמוך למסירת התביעה לידי המבקשים ניסו המבקשים "לקבוע עובדות בשטח" ולהעביר את הבעלות במקרקעין . המשיב טען שיש לאבחן את הלכת רצאבי מאחר ושם נרשמו בפועל הזכויות ולכן במקרה כאן זו תביעה בין יורשים שלא התיישנה ואין חזקה נוגדת. לחילופין נטען כי מאחר ומדובר בזכויות במקרקעין לא חלפה תקופת 15 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 שכן יש למנות את התקופה לכל המקודם מיום פטירת המנוחה ולכל המאוחר מיום מתן צו קיום הצוואה.

דיון והכרעה:-

7. ברעא 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, 14.4.2010 נאמר מפי השופט ג'ובראן בפסקה 13 לפסה"ד: "'כללי סדר הדין 'הם כללים עם 'נשמה'. על בית המשפט מוטל התפקיד לעמוד על משמעותם ולהפעיל את שיקול דעתו בהתחשב ברעיונות שעמדו ביסוד התקנתם (אם היו כאלה), במטרותיהם ובתפיסות היסוד של השיטה המשפטית, לרבות (אך לא רק) באופיה החוקתי של זכות הגישה למערכת השיפוטית'. דברים אלה ראוי שיהיו לנגד עינינו בהתמודדות עם אתגרי סדרי הדין" (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ([פורסם בנבו], 4.6.2007) (להלן: פרשת צוקית הכרמל). ראו גם שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (2008)). בהליכים אשר לפנינו עלינו לבחון את החלטות בית המשפט המחוזי בסוגיות של דחייה ומחיקת תובענה על הסף (ראו תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). מצויים אנו בפתחו של ההליך המשפטי. במסדרון המוביל אל הטרקלין. ההליך המשפטי הוגש, אך הנתבעים באים לבית המשפט וטוענים כי אין מקום, מטעמים אלו ואחרים, שהליך זה יכנס אל תוך הטרקלין השיפוטי. האם ראוי כי תינתן לנתבעים בהליכים השונים הזכות לנעול את הדלת בפני ההליך המשפטי עוד לפני בירורו לגופו של עניין? זו השאלה העיקרית העומדת לפנינו בהליכים השונים".