חלאילי נ' עיסא

פסק דין

רקע כללי וטענות הצדדים

התובעת אוחזת בידה שיק אשר משך הנתבע ע"ס 30,000 ₪, והיא תובעת לחייב את הנתבע לשלם את סכום השיק.

מוסכם על הצדדים כי הנתבע מסר לתובעת את השיק (ביחד עם 3 שקים אחרים), כבטוחה להחזר הלוואה אשר נתנה התובעת לנתבע, וכי הנתבע החזיר לתובעת את מלוא סכום ההלוואה בגינה נמסר השיק.

למרות זאת, טוענת התובעת, כי לאחר הדברים נרקמה בין הצדדים עסקת יסוד חדשה, על פיה התחייב הנתבע לשלם לתובעת עבור תכשיטי זהב אשר בתו של הנתבע גנבה ממנה, ובמסגרתה השאיר הנתבע את השיק בידי התובעת, כבטוחה לתשלום חוב "חדש" זה. הנתבע לא שילם לתובעת סך של 30,000 ₪ על פי עסקת היסוד החדשה ולכן הופקד השיק לפירעון וסורב.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען, כי לא נותר חייב לתובעת מאום, כי התובעת היתה חייבת להשיב לו את השיק לאחר שהשלים להחזיר את ההלוואה, כי לא הסכים להשאיר את השיק בידי התובעת כבטוחה לקיום "העסקה החדשה", וכי הוא לא חייב לתובעת מאום אף בגין "העסקה החדשה".

דיון והכרעה

בסעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, היא הודתה, כי היתה צריכה להשיב את השיק לנתבע בעקבות עסקת ההלוואה, אך לא עשתה כן בשל העובדה שגילתה באותה עת, שבתו של הנתבע גנבה זהב מביתה.

בסעיף 13 ו-14 לתצהירה, הצהירה התובעת, כי הנתבע הסכים להותיר את השיק בידה כבטוחה לתשלום עבור הזהב שגנבה בתו. לדבריה, הסכמתו של התובע ניתנה שלא בנוכחותה, אלא במסגרת פגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד ג'סאן ח'ורי ביום 17.1.01, בה נכחו, עו"ד ח'ורי, בנה של התובעת מג'די (להלן:"מג'די) והנתבע.

עו"ד ג'סאן ח'ורי , העיד בפני ביחס לפגישה שהתקיימה במשרדו ביום 17.1.10 ומסר, כי הנתבע כלל לא היה נוכח באותה פגישה (למרות שהתובעת הצהירה שכן נכח), ומי שנכח בפגישה הוא אך ורק בנה של התובעת, מג'די, אשר הביא עמו סכום כסף מסוים (לכאורה מאת הנתבע), לצורך תשלום תמורת הזהב "הגנוב". לדברי עו"ד חורי, במהלך אותה פגישה, התקשר מג'די אל הנתבע ובשיחת הטלפון (אשר עו"ד ח'ורי לא היה צד לה), אמר הנתבע למג'די כי הוא מסכים להשאיר את השיק כבטוחה לתשלום יתרת החוב עבור הזהב.

דהיינו, לא היתה בעדות התובעת ובעדותו של עו"ד ח'ורי מטעמה כל עדות ישירה לכך שהנתבע אכן הסכים להותיר את השיק אצל התובעת במסגרת "עסקת יסוד חדשה".

התובעת לא השכילה להביא כל עדות אחרת לטענתה בדבר קיומה של עסקת יסוד חדשה בנוגע לשיק ואף לא זימנה לעדות את בנה מג'די, אשר לכאורה, יכול היה לאשר את הדברים מידיעה אישית. יפה לעניין זה ההלכה, כי חזקה על צד למשפט אשר נמנע מהבאת ראיות אשר עשויות לשפוך אור על נסיבות ועובדות רלוונטיות, שהעדות איננה מיטיבה עימו.

לא זו בלבד, במהלך הפגישה הנ"ל שהתקיימה בין עו"ד ח'ורי לבין מג'די , מסר עו"ד ח'ורי למג'די מסמך (נספח ג' לתצהיר התובעת), עליו חתמה התובעת מראש ובו נאמר:

"אני הח"מ נג'אח חליאילה ת.ז... מאשרת שקיבלתי את כל המגיע לי ממר סמיר עיסא ומבני משפחתו, ואין לי נגדם תביעה ו/או טענה ו/או בקשה מכל מין וסוג".

לטענת התובעת היום וכן לדבריו של עו"ד ח'ורי, האמור במסמך זה, מסוייג בתנאי לפיו האישור כפוף לפירעון השיק הנדון. טענה זו, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שהינו ברור וחד משמעי וללא כל סייג. לא מצאתי כל תימוכין לטענה זו, מה גם, שאף אחד מהנ"ל לא שמע את הנתבע מסכים לקיומו של תנאי כזה. מסמך זה נוסח ע"י עורך דין מטעמה של התובעת וחזקה עליו, שאם אכן היה אמור היה להתקיים תנאי לפני מתן אישור כולל וויתור גורף על טענות ותביעות, היה מציין את הדברים במפורש בגוף המסמך.

במהלך עדותה של התובעת בפני וכן בעדותו של עו"ד ח'ורי נאמר, כי יש בידם הקלטות של הנתבע, בהם נשמע הנתבע מסכים להשאיר את השיק בידי התובעת כבטוחה במסגרת "עסקת היסוד החדשה". התובעת לא הגישה לבית המשפט קלטות אלה ואף לא תמלול של הנאמר בהן. עוד טענה התובעת בפני, כי קיימים בידיה מסמכים המעריכים את שוויו של הזהב שנגנב ממנה. לו היתה מגישה את המסמכים וניתן היה לראות כי הערכת שווי הזהב עולה, ב-30,000 ₪, על הסכום ששילם הנתבע, יתכן שהיה בכך כדי לתמוך בגרסתה. התובעת לא הגישה כראייה מסמכים אלו. גם לדברים אלה יפה מתאימה ההלכה הנ"ל בעניין המשמעות הראייתית שיש לייחס לאי הגשת ראייה הנמצאת בידי צד ועשויה לסייע לחקר האמת.

לאחר שמיעת עדותה של התובעת לא התרשמתי כי ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהתבסס על עדותה בלבד, ולא מצאתי כל תימוכין לטענותיה. ההיפך הוא הנכון. במהלך שמיעת העדויות התברר אף כי התובעת לא מצאה לנכון לגלות פרטים רלוונטיים, לרבות נוכחות של בחורה נוספת, אשר יתכן שהיא זו שגנבה את הזהב וקיומו של שיק נוסף בסך 5,000 ₪ אשר לא נפרע, ואשר לטענת הנתבע הוא שורש הסכסוך בתיק זה.

אף עדותו של עו"ד חי'ר אינה מסייעת לתובעת, שכן שלא יכול היה למסור מידיעה אישית מידע התומך בגרסתה, כי הנתבע הסכים להשאיר את השיק אצלה במסגרת "עסקת יסוד חדשה".

מאידך, עדותו של הנתבע עשתה עלי רושם אמין, הוא סיפר בהתרגשות רבה כיצד השיב לתובעת את כל אשר היה חייב לה, הכחיש מכל וכל כי נותר חייב לתובעת סכום כלשהו בגין הזהב, וכן הכחיש כי הסכים להותיר את השיק בידי התובעת. דבריו היו הגיוניים והשתלבו עם כלל הנסיבות שלא היו במחלוקת. הוא אף הודה כי שיק אחר ע"ס 5,000 ₪ שמסר בידי התובעת (אשר לא נמשך על ידו), לא נפרע והוא הסכים לדאוג לפירעונו אם תחזיר לו התובעת את השיק, כדי שיוכל לפנות באמצעותו למושך. אכן, התייחסותו של הנתבע לטענות התובעת בעניין הסכמתו להשארת השיק כבטוחה לתשלום החוב בגין הזהב עלו לראשונה בעדותו, אך לא מצאתי בכך כל פסול. הרי, טענות התובעת בעניין זה, עלו לראשונה בתצהיר עדות ראשית שהגישה, לאחר שהנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אשר עסק בנושא עסקת היסוד המקורית בלבד.

נוכח כל האמור לעיל, אני מעדיף את גרסתו של הנתבע, וממילא ברור, כי לא עלה בידי התובעת להרים את נטל הראייה להוכיח, כי היא זכאית לפרוע את השיק לאחר שעסקת היסוד בגינה ניתן הושלמה.