חיר נ' מועצה מקומית פקיעין

פסק דין

התובע הגיש תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 17,114 ש"ח בגין גביית יתר של ארנונה עבור המבנה שבבעלותו, והידוע כנכס מס' 1700601 בכפר פקיעין.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על סמך הסיכומים אשר הוגשו לתיק.

בעוד התובע טוען כי על הנתבעת להשיב לו תשלומי יתר ששילם בגין ארנונה משך 7 שנים לפני הגשת התביעה מחמת טעות בחישוב השטח, טוענת הנתבעת, בין היתר, כי לא נפל כל פגם בחיובים אשר הוטלו עליו וכי בית המשפט חסר סמכותו עניינית לדון בעניין.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכים אשר הוגשו לתיק אני מוצאת כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אפתח בשאלת הסמכות העניינית. אומנם דיון בשאלות הנוגעות לעצם החיוב בארנונה ולגובה הארנונה מסור לבית המשפט לעניינים מנהליים, ואולם קביעה זו אינה תקפה לגבי חיובי העבר הנתבעים בכתב התביעה שלגביהם הסעד המבוקש הוא סעד כספי.

לגופו של עניין – המצב לגבי החיובים של שנת 2011 הוא פשוט למדיי. התובע הגיש השגה מטעמו לגבי החיוב אשר הוטל עליו בגין ארנונה לאותה שנה, אך לא זכה למענה כלשהו. ויודגש, התובע צירף מסמכים המלמדים לכאורה על המצאת ההשגה, ואילו הנתבעת אינה מעלה הסבר המניח את הדעת מדוע השגה זו לא טופלה. במצב דברים זה יש לראות בנתבעת כמי שמסכימה ומקבלת את השגת התובע לאותה שנה.

לפי ההשגה, גודל השטח הקובע לשם חיוב בארנונה עומד על 141 מ"ר, וזאת בהסתמך על חוות הדעת ותכנית המדידה שנערכו על ידי מודד מטעם התובע.

בנסיבות אלה, התובע זכאי לקבל החזר בגין שנת 2011 בסך של 2,448 ש"ח לפי המפורט להלן: החיוב הדו-חודשי לשנת 2011 עמד על 1,068 ש"ח לגבי הנכס שבנדון ששטחו לפי הרשום בחשבון הארנונה הוא 228 מ"ר. ההפרש בין השטח הרשום לשטח לו טוען התובע הוא 87 מ"ר (228-141). התעריף למ"ר לפי החשבון הנ"ל הוא 4.69 ש"ח (1,068 ש"ח חלקי 228 מ"ר). ומכאן, שהתובע זכאי להחזר בסך של 408 ש"ח לתקופה של חודשיים (לפי 87 מ"ר כפול 4.69 ש"ח), שהם סך של 2,448 ש"ח לכל השנה.

אשר לשנים קודמות – אין בידי לקבל את התביעה לגביהן, וזאת משני נימוקים עיקריים: הראשון - מחמת כך שהתובע לא הגיש השגות בגין חיובי הארנונה לגבי שנים אלה; והשני – משום שמתברר מתוך סיכומי הנתבעת והמסמכים אשר הוגשו על ידה, כי גודל השטח שבגינו חויב התובע בתשלום ארנונה לפני שנת 2011 היה קטן באופן משמעותי מגודל השטח שצוין לגבי שנת 2011 (השטחים נעו, כך לגרסת הנתבעת, בין 150-180 מ"ר בשנים 2008-2010, לעומת 228 מ"ר לשנת 2011). ומכאן ברור, שההפרש אשר ציינתי לעיל (בגודל של 87 מ"ר) אינו רלוונטי לשנים קודמות, והתובע אינו יכול לתבוע הפרשים בגין שנים עברו במנותק מהחיובים שהיו בפועל.

אשר על כן אני קבועת, כי התובע לא הוכיח את זכאותו להפרשים בגין 7 שנים שקדמו להגשת התביעה.

לא אסיים את פסק הדין מבלי לציין, כי התובע עתר במסגרת כתב התביעה להצהיר כי הנכס שבנדון הוא בגודל 141 מ"ר בלבד. ברור לכל, כי הצהרה מעין זו מגלמת בחובה קביעה שצופה פני עתיד, ויש בה כדי להשליך על חיובי הארנונה בגין השנים הבאות.

סעד זה אין בידי לתת משום שהוא חורג מגדר סמכותו העניינית של בית המשפט השלום. אומנם לגבי שנת 2011 קבלתי את טענת התובע בדבר זכאותו לקבל הפרשים בארנונה בהתבסס על גודל השטח הנטען, אך זאת משום שהנתבעת לא בקשה לחלוק על ההגשה של התובע לגבי עניין זה ולגבי אותה שנה ספציפית.

אשר על כן, אין בידי לתת את הסעד ההצהרתי המבוקש, והתביעה לגביו נמחקת. כמובן שאין בתוצאות פסק הדין כדי להוות קביעה או ממצא באשר לגורל הטענה של התובע לגבי גודל המבנה הנכון לשם חישוב הארנונה.

סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,448 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

סכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: