חילף נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 9.10.2012 (להלן - הועדה).

2.הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין שניתן על-ידי כב' השופטת ע' איצקוביץ בבל 29359-12-11 מיום 11.5.12 (להלן – פסק הדין). בפסק הדין נקבע כי למערער נקבעה ביום 23.1.11 נכות רפואית יציבה בשיעור 50%. לאחר שהגישה תביעה לקצבת שירותים מיוחדים נבדק מחדש על-ידי ועדה רפואית שקבעה לו דרגת נכות יציבה של 25% - קביעה שאושרה על-ידי ועדה רפואית לעררים מיום 3.10.11. בפסק-הדין נקבע עוד כי המערער לא הוזהר טרם הפחתת דרגת הנכות ומשכך נפגעה זכות הטיעון הנתונה לו. בשל פגם זה קיבל בית-הדין את הערעור מושא פסק-הדין וקבע כי עניינו של המערער יוחזר לועדה רפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתאפשר לו לטעון בפניה ולהביא לה מסמכים רפואיים "כדי לנסות לשכנע אותה שלא להפחית את דרגת הנכות הרפואית".

3.הועדה שבמוקד ערעור זה התכנסה 9.10.2012 וקבעה כי למערער 25% נכות רפואית החל מיום 1.8.11. מכאן הערעור שבפני.

טענות הצדדים:

4.לטענת המערער, זכותו של המערער לחזור בו מערעורו או מהבקשה לקצבת שירותים מיוחדים נפגעה, משום שאפשרות זו לא הועלתה על-ידי הועדה בראשית הדיון, וכן משום שהמשיב לא שלח למערער מתב המאזכר אפשרות זו. פגיעה בזכות זו מצדיקה ביטולה של החלטת הועדה הרפואית לעררים.

5.מנגד טוען המשיב כי חזקה על המערער שהיה מודע לזכות לחזור בו מעררו, וזאת בהתחשב בכך שהיה מיוצג בהליך הקודם ושם הועלו טענות בנושא זה, וכן מפני שאפשרות זו הושכרה במפורש בהליך הקודם על-ידי כב' השופטת איצקוביץ במהלך הדיון וצוינה בפרוטוקול הדיון בבל 29359-12-11 מיום 26.3.12. הועדה פעלה בהתאם לפסק-הדין, איפשרה למערער לטעון בפניה ולהציג מסמכים ונתנה החלטה מנומקת.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.כאמור, הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-הדין, שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, אשר יוכל לטעון בפניה והציג מסמכים כדי לנסות ולשכנעה שלא להפחית משיעור הנכות הכולל. כן נדרשה הועדה, למקרה שתחליט להפחית משיעור הנכות, לנמק החלטתה זו.

מכאן, שמוטל על בית הדין לבחון אם הועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק-הדין (דב"ע נה/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160).

7.המערער לא טען כלל כי פסק-הדין לא קוים כלשונו, שכן אין חולק כי המערער התיצב בפניה הועדה, טען בפניה, לא הציג כל מסמכים חדשים, וכי הועדה נתנה החלטה מנומקת ומפורטת שהסבירה את השינוי והשיפור במצבו של המערער.

8.טענתו היחידה של המערער הינה כי יש להבין מתוך פסק-הדין כי יש ליתן למערער אפשרות לחזור בו מעררו, ומשאפשרות זו לא צוינה במפורש על-ידי הועדה הרפואית במועד כינוסה וכן לא הועלתה במכתב של המשיב אל המערער טרם כינוס הועדה – יש בכך פגם המצדיק ביטולה של ההחלטה.

טענה זו יש לדחות.

9.עיון בפסק-הדין לא מעלה קיומה של הוראה כלשהי המחייבת מתן הודעה מפורשת למערער כי הוא רשאי לחזור בו מעררו, אלא הוראות לועדה כיצד לפעול בעת כינוסה. בהעדר הוראה כאמור – לא ניתן לומר כי נפל פגם בהתנהלות הועדה.

10.מקובלת עלי טענת המשיב, כי האפשרות העומדת בפני המערער לחזור בו מעררו היתה ידועה לו, בפועל, וזאת הן משום שצוינה במפורש עכל-ידי כב' השופטת איצקוביץ בפרוטוקול הדיון מיום 26.3.12 בו קבעה בהחלטתה: "הנני בדעה שבנסיבות אלה כאשר מדובר בהליך ביוזמת המערער, על הוועדה מדרג ראשון היה להזהיר את המערער באשר לכוונתה להפחית את הנכות היציבה שנקבעה לו על מנת לאפשר לו לחזור בו מבקשתו. אם לא כך פעלה הוועדה קיים פגם בהחלטה".

לכך יש להוסיף כי המערער היה מיוצג בהליך הקודם וכן בהליך זה, ולכן יכול היה לפנות אל הועדה מושא ערעור זה בטרם התכנסה או במועד כינוסה ולהודיע כי בכוונתו לחזור בו מהערר או מהבקשה לקצבת שירותים מיוחדים, שבעקבות הגשתה הופנה לבדיקה על-ידי הועדות. כך לא פעל המערער, אשר התייצב בפני הועדה וטען בפניה.

11.גם לו היה המערער חוזר בו מעררו – לא היה בכך כדי להיטיב את מצבו, שכן הועדה מדרג ראשון קבעה אף היא כי למערער נכות כוללת בשיעור 25%, כפי שקובעת גם הועדה לעררים. לו חזר בו המערער מעררו – היתה נותרת הנכות כפי שנקבעה בדרג הראשון, שהיא כאמור זהה לזו שנקבעה בדרג השני.

12.לא מצאתי תימוכין לטענת המערער, כי על המשיב היה לשלוח "מכתב רשמי" המודיע למערער שניתנת לו הזכות לחזור בו מהערר ומהגשת התביעה לשירותים מיוחדים. מטרת המכתב, במקרים שנשלח, הינם להעמיד את המבוטח על אפשרות ההפחתה כך שיוכל להיערך אליה. כאמור, קבענו לעיל כי המערער היה מודע לאפשרות ההפחתה ונערך אליה.

12.לאור האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

13.אין צו להוצאות.