חיימוב נ' עיריית באר שבע

פסק דין

תביעה לפיצויים. עניינה בהליכים שהתנהלו נגד התובע בבית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע.

שני "ראשים" לתביעה:

על פי הנטען בראש האחד – התובע התייצב לדיון בעניינו ביום 27.09.12, אלא שאז התברר לו בדיעבד, שהדיון נדחה. לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי בשל כך, שנגרם לו בזבוז זמן וכו'.

על פי ראש התביעה השני, הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים, התנהל בקשר לכתב אישום שהוגש נגד התובע, וכלל ארבעה אישומים שונים לגבי ארבע עבירות חניה שיוחסו לו. בסופו של דבר, הנאשם זוכה משני אישומים והורשע בשני אישומים בעבירות של חניה במקום אסור. על פי הנטען (במובלע) בתביעה, עצם זיכוייו של התובע משני אישומים, מצמיח לו זכות לפיצוי.

התובע סבר, שבגין שתי העילות האמורות, הוא זכאי לפיצוי בסך 17,800₪, עבור: "עגמת נפש רבה, הפסד ימי עבודה, נסיעות ואגרות".

לא מצאתי שיש ממש אף לא באחת מהעילות שנטענו.

בענין התייצבותו של התובע לדיון כשבעצם הדיון נדחה - הנתבעת נהגה באופן סביר כשהגישה עוד ב- 13.099.12 (שבועיים קודם לדיון) בקשה לדחיית מועד. החלטה בענין בקשה זו ניתנה כבר למחרת היום, ב- 14.09.12, ועל פי הראיות שהוצגו לי, קיימת סבירות גבוהה, שהחלטת בית המשפט הומצאה לתובע.

יתר על כן, בבקשת הדחיה נכתב, שהמאשימה יצרה קשר עם הנאשם וקיבלה הסכמתו לדחיית מועד הדיון.

על פני הדברים נראה, לפחות לכאורה, שלא היה מניע של ממש לנתבעת לכלול בבקשה נימוק עובדתי שלא היה מעוגן בעובדות.

מעבר לצורך אומר גם, שקיום דיון בבית המשפט, מצריך תאום לפחות בין שלושה גורמים:שני הצדדים ובית המשפט. המציאות מורה, כי תקלות של תאום הן אפשריות.

כשלעצמי, אני סבור, ש"התייצבות" "סרק" של בעל דין היא חלק מה"סיכון" האינהרטי, שכרוך בדיון בבית המשפט. אין מדובר כמובן, בקביעה גורפת, והכל תלוי בנסיבות. עם זאת, אני סבור, שכאשר התייצבות סרק אינה נובעת מרשלנות רבתי, אלא לכל היותר, נובעת מתקלה -

פסיקת הוצאות אינה רצויה.

כאמור לעיל, לא מצאתי ממש גם בענין ראש התביעה השני.

ארבעת האישומים שהיו נגד התובע נדונו ב"הינף" אחד, כך שלא נגרמו לו הוצאות עודפות בגינם, שהרי התייצבותו של התובע בבית המשפט היתה עם קשר לאישומים בהם זוכה אבל, גם בקשר לאישומים שבהם הורשע.

ההלכה בענין פיצוי לנאשם שנמצא זכאי בגינו נקבע בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פד"י נו' (3) 73.

על פי ההלכה שנקבעה באותו ענין:

שני תנאים חייבים להתקיים כדי שבית המשפט יהא רשאי לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו: אחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו. אותו דין יחול במקרה שבו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982 (להלן: חסד"פ), כלומר, במקום שבו ביטל בית המשפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם, אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום. שניים, בראות בית המשפט אחד משני אלה: אחד, "שלא היה יסוד להאשמה" ושניים, במקרה שבו "ראה" בית המשפט נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

בעוד אשר התנאי האחד – זיכויו של נאשם בגין או ביטול כתב אישום על פי סעיף 94(ב) לחסד"פ – תנאי פורמאלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרסותו. בעיקר אמורים הדברים בראש השני שלתנאי השני, באותן "נסיבות המצדיקות" חיוב המדינה בפיצוי ובשיפוי. נוסחה זו, נוסחה ללא גבולות היא והצדק האמורפי הוא האמור להיות מורה דרך האחד והיחיד"

בענין דנא, התובע לא הרים את הנטל להראות, שכלל לא היה יסוד להגשת דוחות החניה שבעניינם זוכה. (הכרעת הדין לא צורפה).