חיון נ' שמואל

פסק דין

בפניי תביעת התובע נגד הנתבע לתשלום סך של 2840 ₪.

התובע בעל עסק לשיווק תבלינים. לטענתו, הוא סיפק תבלינים למסעדה השייכת לנתבע (שנקראת ה"שניצליה") והנתבע נותר חייב לו סך של 1840 ₪, בנוסף לסכום זה דורש התובע פיצוי בגין "אובדן יום עבודה וטרחה".

לטענת הנתבע הוא מעולם לא רכש מהתובע מצרכים ומי שהתקשר עם הנתבע היה אחד; יאיר דסה, שהיה הבעלים הקודם של בית העסק, שלטענת הנתבע המשיך לעבוד אצלו כשכיר לאחר רכישת העסק על ידו, גנב ממנו פנקס שיקים והשתמש בו ללא ידיעתו ועל כך הוגשה תלונה במשטרה ונפתחה חקירה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה. אפרט:

בעדותו בפניי אישר התובע כי מי שהזמין את התבלינים למסעדה הייתה טבחית בשם מרים (שהנתבע טען כי היא אמו של דסה- אך לכך אין משמעות כלל). התובע הסביר כי אמנם הנתבע לא הזמין בעצמו את המוצרים, הוא ידע שהנתבע הוא הבעלים של המסעדה מאחר ובגין רכישות קודמות למסעדה, שולם לו בשיק המשוך על חשבון הנתבע ועליו פרטיו. לכתב התביעה צורף העתק השיק, שזמן פירעונו 18.7.2013, ע"ס 1552 ₪, אשר נפרע.

הנתבע אישר בעדותו בפניי כי הוא רכש את המסעדה בחודש פברואר 2013 והיה בעליה עד תחילת שנה זו. עיון בחשבונות שצורפו על ידי התובע מלמד כי התבלינים – שתמורתם לא שולמה – סופקו החל מחודש יולי 2013 עד חודש ספטמבר 2013, כלומר במהלך התקופה שהנתבע היה הבעלים של המסעדה. מכאן, שגרסתו של הנתבע כי הבעלים לשעבר של העסק גנב ממנו פנקסי שיקים כלל אינה רלוונטית ואין בה התייחסות לבסיס טענת התובע, כי סיפק את התבלינים למסעדה במהלך התקופה בה הוא היה בעליה. בהקשר זה יצוין כי הרכישות הקודמות מהתובע בגינן שולם בשיק, בוצעו כאשר הנתבע היה בעלים של המסעדה וגם זמן פירעון השיק היה בתקופה זו.

הנתונים שהובאו לעיל מלמדים בבירור כי התובע סיפק מוצרים לעסק השייך לנתבע, בגין רכישות קודמות שילם הנתבע את תמורת המצרכים, ולגבי המצרים שסופקו לאחר מכן, מנסה הוא להתנער מחובת התשלום. לכך יש להוסיף את התרשמותי ממהימנות דברי התובע, אשר גם נתמכים בנתונים חיצוניים אובייקטיבים כפי שפורט לעיל, לעומת עדות הנתבע, שהייתה מוקשית בעיני, לא התייחסה כלל לגרעין טענת התובע, והתמקדה בטענות כי הבעלים הקודם גנב ממנו פנקס שיקים והשתמש בו לצרכיו, כשלא ברור מה הרלוונטיות של טיעון זה לתביעת התובע. בנוסף, הגם שהנתבע טען כי "מרדכי מעפולה" סיפק לו תבלינים, וזאת ציין בעקבות שאלותיי אליו, לא צירף מסמכים התומכים בטענתו זו, הגם שטען כי יש בידיו מסמכים כאלה.

הנתבע לא התייחס לגבוה החוב הנטען, ולא הכחיש את הנטען על ידי התובע. לכתב התביעה צורפו חשבוניות וכרטסת התומכים בטענת התובע. החשבוניות תואמות על הרשום בכרטסת, והשיק שנמסר לנתבע ונפרע תואם אף הוא את הרשום שם, הן מבחינת מועד פירעונו ביחס לחשבוניות והן מבחינת הסכום שנרשם בו. אשר לרכיב בגין אובדן יום עבודה וטרחה, לא ראיתי לפסוק לתובע סכום זה, משלא הוכח הסכום שנטען. יחד עם זאת, התובע זכאי כמובן, להוצאות.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע, את הסך של 1840 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום (15.8.2013), וכן הוצאות בסך של 500 ש"ח. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ו אדר ב תשע"ד, 28 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: