חיוב מדור "למפרע" כשגרו בבית הסבתא

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ח בסיון תשע"ח (11.6.2018), לפיו חוייב המערער/האב בתשלום דמי מדור רטרואקטיבי מתאריך 1.7.2017, שבו עזבה האם את דירתם המשותפת. וזו לשון ההחלטה:

"בפנינו בקשות האם ותגובת האב לחיוב מדור רטרואקטיבי מחודש 6.17.

ביה"ד מבהיר עקרונית כי חיוב מדור לילדים חל על האב מדין מזונות ילדים וע"פ ההלכה עליו לשלם בכלל זה חוב מדור רטרואקטיבי למפרע בלי קשר לקיום חוזה שכירות. לכן סעיף ה' להחלטת ביה"ד מיום 12.4.18 חל למפרע מהיום אותו תבעה האשה מחודש יוני 2017 (6/17).

הטענה אודות גובה השכירות מצאה ביטוי בהחלטה הנ"ל."

החלטה זו היא המשך להחלטה קודמת מיום כ"ז בניסן תשע"ח (12.4.2018), בה נקבעו דמי המדור. וזה לשונה:

"הואיל והאם שוכרת בבית אמה שני חדרים, אם כי היא מצהירה שהעלות היא 4,000 ש"ח מידי חודש, הדבר נראה לביה"ד לא סביר, ולכן האב ישלם עבור זה רק ארבעים אחוז משכר דירה של עד 3,000 ש"ח ולא יותר מזה."

עילות הערעור המרכזיות הם בשתים.

ראשית, בתחילתה של התקופה החל מ-1.7.2017, מועד עזיבת הבית המשותף, בהודאת המשיבה (לדברי המערער), האם וילדותיה התגוררו לפני הגעתם לבית הסבתא, בבתי מגורים שונים, שעליהם לא שילמה האישה דבר. לכן, אם אין תשלום למדור – מנין, ועל מה, יבוא החיוב לאב?

שנית, גם כשהמגורים בסופו של יום היו אצל הסבתא, האם לא שלמה לאימה דמי שכירות כלל, והחוזה שהומצא לבית הדין הינו חוזה פיקטיבי, ומציג על כך שלל הוכחות.

המשיבה דוחה את הטענות הנ"ל וטוענת שבכל התקופה התגוררה עם הקטינות בבית הסבתא, עם חוזה שכירות שהוצג לפנינו, ואף שילמה בפועל דמי שכירות לסבתא, ולראיה ממציאה תדפיסי בנק שמהם עולה, שהמשיבה העבירה כספים לאמה, שלטענתה היו תשלומי שכירות.

אלו הם תורף הטענות והמענות.

א. אילו היה הדיון על חיוב של האב מכאן ולהבא, יש מקום לחייבו אף ללא המצאת חוזה שכירות, מאחר והחיוב יהיה על סמך ההנחה, שהאם אכן תשכור דירה ותשלם שכירות על מגורי הקטינות, שאם לא כן היכן יתגוררו. משמעות החיוב המוקדם לעריכת חוזה שכירות הוא כדי לאפשר לאם לשכור דירה בהתאם לגובה החיוב שפסק בית הדין, ולהתבסס עליו, כמקור לתשלום השכירות.

אבל לא כן, כאשר הדיון הוא על החיוב למפרע.

במקרה שכזה, לענ"ד חוזה השכירות בפועל וההוצאות הכספיות הנגזרות ממנו, הוא תנאי לחיובו היחסי של האב. שאם האם לא נדרשה להוציא הוצאות כל שהם על מגורי הקטינות, בשל מה נחייב את האב. דרך משל, אם האם התגוררה עם הקטינות בגמ"ח דירות המוענק לחסרי דיור, לא תוכל האם לתבוע דמי שכירות תיאורטיים למפרע על תקופת השהות בגמ"ח.

השוואתו של החיוב בדמי המדור לחיוב במזונות בלשון ההחלטה נשואת הערעור, מעבר לכך שכל חיוב מזונות כולל גם את מדור הקטינים, ייתכן ונועדה להבהיר את עמדתו של כבוד בית הדין האזורי, מדוע, לדעתם, אין צורך בקיומו של חוזה שכירות כדי לחייב בדמי מדור.

הואיל ובחיוב מזונות, הלכה פסוקה היא שהאב חייב במזונותיהם של קטני קטנים, אפילו שיש להם ממה להתפרנס למזונותיהם, לפי שהם אינם חייבים לפרנס את עצמם משלהם (שו"ע אבהע"ז סימן עא סעיף א), ולכן הקטינים או אימם המשמשת להם אפוטרופוסית לא צריכים להמציא הוכחות על הוצאותיהם בפועל, שהרי גם אם יש להם משלהם האב הוא זה שחייב לזונם, ואם כן, הוא הדין לדמי מדור, שגם אם יש להם מדור משלהם האב חייב לדאוג למדורם.

אבל לדעתי היקש זה ומסקנה זו אינה במקום. הדין, שאם יש להם לקטנים למזונותיהם אעפ"כ האב חייב לזונם, לא בא לומר, שחיובו של האב הוא חיוב כספי בשווי המזונות, והם יעשו בתשלום כרצונם, שזאת לא מצאנו. כל החיוב הוא רק לזון אותם בפועל, אלא שגם כשיש להם למזונותיהם, אין מחייבים אותם להשתמש בשלהם למזונותיהם, ובכך לפטור את האב, שהרי כבר נזונו, אלא את שלהם ישמרו ויחסכו לעצמם, והאב הוא זה שיפרנסם. ואכן, היה מקום לומר, שאם כבר נזונו משל עצמם, יהיה האב פטור מלשלם להם תשלום על כך, שהרי כבר נזונו, אלא יש שכתבו שאף אם הקטינים ניזונו בפועל מכספי עצמם, יכולים לתבוע למפרע את אביהם על כל תקופת חיובו, כי אין לנו להניח שמחלו על חובו כלפיהם, והרי זה כאילו לוו מכספי עצמם לצורך מזונותיהם, עד שיפרע להם אביהם.

מכל מקום, אין משמעם של דברים שרובץ על האב חיוב כספי לשלם לקטינים. כל חיובו הוא רק לזונם, ולכן, אם נזונו מגמ"ח, אין להן על אביהם ולא כלום למפרע, וכמדומני, שהדברים פשוטים ומוסכמים על הכל.