חיוב כתובה במרידה הדדית שבאשמת הבעל, חיובה וחיוב מזונות מן העיזבון למרות המרידה – אם מת הבעל קודם לגירושין

לפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על החלטות בית הדין האזורי כדלהלן:

א.       תביעת האישה לתשלום תוספת כתובה נדחית והבעל חייב בתשלום עיקר כתובה בלבד.

סעיף זה ניתן ברוב דעות.

ב.       תביעת האישה לקבל החזר רטרואקטיבי עבור מזונות ששילמה נדחית.

ג.       תביעת האישה לקבל את כספי הקצבה שהפסידה נדחית.

יש לציין שהדיון שנערך בפנינו נערך שלא במעמד הבעל עצמו, שלא הופיע לדיון עקב מחלתו. לאחר מכן נפצע הבעל בתאונת דרכים ולאחר זמן נפטר לבית עולמו. בנסיבות אלו לא היה ברור לנו מדוע נצרך פסק דין וכפי שכתבנו בהחלטתנו מיום ט"ז בטבת תשע"ח (3.1.18) שזו לשונה:

[...] עם זאת לא ברור לבית הדין מדוע מתן פסק  הדין בערעור האישה לעניין חיוב כתובה רלוונטי לעניין הוצאת צו הירושה [– כנטען אז]. שהרי מכיוון שהצדדים לא התגרשו, על פי חוק לאישה זכויות בעיזבון המנוח [– והכתובה מנוכה מהן לפי סעיף 11(ג) לחוק הירושה], על פי דין תורה האישה אינה יורשת [...]

עם זאת מכיוון שהאישה – האלמנה תובעת שבית הדין יוציא את פסק דינו, חובתנו להוציאו.

אחרי העיון בכל החומר שבתיק בפרוטוקולים ובמסמכים שהוצגו בפנינו נבהיר את העובדות בקצרה, ונבאר את העולה מהן:

הצדדים נישאו בח' בניסן תש"ע (22.3.10) – נישואים שניים לבעל ושלישיים לאישה. בני הזוג היו מבוגרים מאוד בעת נישואיהם. האישה הייתה אלמנה והבעל – גרוש. לבעל ילדים מנישואיו הקודמים, לאישה אין ילדים. מנישואים אלו לא נולדו לצדדים ילדים.

לאישה דירה בבעלותה ב[פ'] ולבעל דירה ב[ק']. עובר לנישואיהם עברה האישה להתגורר עם הבעל בדירתו שב[ק']. הצדדים גרו בדירתו של הבעל כשנתיים וחצי עד שבאוגוסט 2012 עזבה האישה את הבית וחזרה להתגורר בדירתה ב[פ']. הצדדים נחלקו בכתבי טענותיהם ובדיונים על נסיבות העזיבה. ביום ח' בתשרי תשע"ג (24.9.12) הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין האזורי חיפה. בחודש דצמבר 2012 נודע לבעל שהאישה מאושפזת עקב כאבים בעמוד שדרה צווארי ומותני והבעל יצא לסעוד את האישה בבית החולים ולאחר מכן גרו הצדדים כשנה ורבע בביתה עד שנת 2014. ביום כ"ד במרחשוון תשע"ד (28.10.13) הגישו הצדדים בקשה לדחיית הדיון (בתביעת הגירושין) מאחר שהחלו בסדרת מפגשים אצל יועץ נישואים, התיק הוקפא. בתחילת שנת 2014 עזב הבעל את בית האישה ב[פ'] אך כשנודע לבעל שהאישה אושפזה שוב חזר אליה למשך כשלושה חודשים. במאי 2014 עזב הבעל את בית האישה ושב לביתו. גם על נסיבות עזיבה זו נחלקו הצדדים.

ביום ב' במרחשוון תשע"ו (15.10.15) הגישה האישה תביעת גירושין ומזונות. האישה דרשה להתגרש בטענה שהבעל לא מפרנסה, אך דרשה שקודם לכן ישלם מזונות המגיעים לה לדעתה ויפצה אותה בפיצוי נאות בגין הפסד הפנסיה של בעלה. בנסיבות העניין דחה בית הדין את תביעתה לגירושין וסגר את התיק. ביום כ"ב באייר תשע"ו (30.5.16) הגיש הבעל את תביעתו השנייה לגירושין ובחודש שלאחר מכן שבה והגישה גם האישה תביעה נגדית לגירושין, לכתובה ופיצוי ולמזונות. לאחר שמיעת דברי הצדדים הוציא בית הדין את פסק דינו המעורער בפנינו.

העולה מהתמונה שנפרסה לפנינו הוא שהסכסוכים בין הצדדים היו בעיקר בשל טענות האישה מצד אחד שהבעל אינו זן ואינו מפרנס ודרישת הבעל מאידך גיסא שתכניס את הכספים שצברה כפנסיה ואת הקצבאות מהביטוח הלאומי לצורך ניהול משק הבית המשותף. אין ספק שדבר זה העכיר את האווירה בבית וגרם לעזיבת האישה את בית הבעל ב[ק'] בשנת 2012. האישה העלתה טענות גם על קשריו של הבעל עם נשים אחרות – הדברים לא בוררו.

אומנם לאחר זמן עבר הבעל להתגורר בבית האישה ב[פ'] – לטענתו כדי לסעוד אותה, אך למעשה אין ספק שהייתה חזרה לשלום בית, שהרי שני הצדדים ביקשו להקפיא תיק תביעת הגירושין של הבעל.

כאמור, לאחר זמן עזב הבעל את בית הצדדים. לטענתו האישה גירשה אותו, לטענת האישה הבעל עזב מרצונו בשל סכסוך ביניהם בגין חשדה של האישה על קשריו עם נשים אחרות – קשרים שאותם הכחיש הבעל. מהפרוטוקולים עולה שהאישה קיימה את כל חובותיה כלפי הבעל ולבעל לא היו טענות על תפקודה, עם זאת אין ספק שעיקר הסכסוך ביניהם היה בגין ההתנהלות הכלכלית. אף אם היינו מקבלים את טענת הבעל שבמעשה זה דין האישה כמורדת – ואין אנחנו יכולים לומר כך – אף במורדת צריך שתהיה פניית הבעל שיקרא לה לשוב ולהשלים וכדאיתא בתשובת הרשב"א שהובאה ברמ"א (אבן העזר סימן פ סעיף יח) – דבר שלא נעשה בנידון דידן, ומשכך לכולי עלמא אין ליתן לה דין מורדת.

חובתנו להדגיש: חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו, בתמורה לקיום חובתו זו זכאי הבעל למעשי ידיה, האישה אינה חייבת לפרנס את הבעל ואין היא חייבת להכניס כספים או זכויות שצברה לצורך ניהול הבית, אם כי ודאי שבנוהג שבעולם האישה משתתפת בצורכי הבית. זהו, כאמור, נוהג ולא חובה משפטית. בנידון דידן אין ספק שגם האישה תרמה רבות לניהול הבית. ואין מקום שהבעל ילין על דרישותיה שיפרנסנה בהרחבה ובכבוד. מתוך מה שהוצג בפני בית הדין עולה שהאישה לא הייתה מעוניינת בגירושין אלא דרשה שהבעל ינהג עמה 'כמנהג גוברין יהודאין שזנים ומפרנסים את נשותיהם בקושטא', משלא עשה כן הגישה תביעת גירושין. משכך, אף שבסופו של דבר האישה גם היא רצתה להתגרש, רצונה היה עקב יחסו של הבעל שהודה שהמריבות היו על פכים קטנים, כגון מי ישלם על קילוגרם קמח או קילוגרם סוכר.

הארכנו בדברים אלו כדי להבהיר שבנסיבות ענייננו המוביל לגירושין היה יחסו של הבעל, שלא קיים חובותיו על פי דין תורה. משכך אין מקום לומר שהאישה היא מורדת, אדרבה: אי אתינן לדקדק – אולי הבעל היה בכלל מי שאינו זן ומפרנס כדבעי.

עם זאת החלטה זו אינה עתה לעניין חיוב המזונות, דאף שאין ספק שהבעל חייב במזונות האישה, אין הוא חייב בהם אלא בהיותה עימו וכדפסק השולחן ערוך (שם סימן ע סעיף יב), ומשכך עם עזיבתה – כל עוד לא הוכח שעזיבתה מוצדקת – אין הוא חייב במזונותיה.